זבחים מ"ח (ע"ב) – לימוד מבנין אב
זבחים מ"ח (ע"ב):
וכי מכאן אתה למד? והלא כבר נאמר: במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת! הא למה יצא? לקבוע לו מקום, שאם לא שחטה בצפון – פסול; אתה אומר לכך יצא, או אינו אלא שזה טעון צפון ואין אחר טעון צפון? תלמוד לומר: ושחט את החטאת במקום העולה, זה בנה אב לכל חטאות שיהו טעונות צפון.
הפסוק ממנו לומדים בנין אב הוא (ויקרא ד', כ"ט):
וסמך את ידו על ראש החטאת ושחט את החטאת במקום העלה.
המילה "חטאת" המופיעה פעמיים מיותרת היא בפעם השניה והיה לו לומר ושחט אותה במקום העולה. על כן למדו בבנין אב שכל חטאות טעונות צפון.
ענין חטאות הטעונות צפון מתבאר בעולת ראי"ה בביאור משנת "איזהו מקומן" (עמ' ק"ע):
שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון. התבטלותו של הכח הבהמי, המטה את החיים לצד שפלותו, באה מתוך היסוד הגנוז במצפון ההויה, להביא את הכל למטרה הקדושה של אור ה' במקור החיים
הצפון מבטא את היסוד הגנוז (כפי שמבאר הרב קוק קודם לכן) בחי' מצפון, שהוא כח פנימי המרומם את הכל להיותו אור ה'.
נראה שאף הסמיכה הנזכרת בתחילת הפסוק קשורה לענין זה. הסמיכה היא "מעבירה" כביכול את כוחו הבהמי של האדם (סמכה בכל כוחו) אל הבהמה להתאחד עמו ולעלות יחד עם הבהמה לגבוה. הכח הבהמי באדם הוא בחינת נצח והוד שהם לבר מגופא ויכולים כביכול לעבור אל הבהמה בכח הסמיכה.
זו משמעות מידת בנין אב. נצח והוד הם הבנים והאדם הוא התפארת וזה בנה אב לכל חטאות שיהיו טעונות צפון על מנת שיעלו את הכח הבהמי שיתבטל מכח הצפון הפנימי.
ועי' מנחות צ"ג עוד לימוד של סמיכה בבנין אב ואף כאן הסמיכות של הסמיכה לשחיטה פועלת את מידת בנין אב.
בפסוק זה מתבטא במילה חטאת הרומזת לכל חטאות שיש בהן התהליך הנזכר בפסוק ודו"ק.