בבא קמא נ"ה (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
בבא קמא נ"ה (ע"א):
אמר ריש לקיש המרביע שני מינים שבים לוקה מאי טעמא אמר רב אדא בר אהבה משמיה דעולא אתיא למינהו למינהו מיבשה.
עי' תוס'.
נראה שהג"ש באה ללמדנו שלא נאמר שכל מינים שבים אחד הוא שהכח לשוט בים הוא הקובע את המין, ועל כן אף שנאמר "למינהו", כל מינים שבים אחד הוא. על כן ילפינן ג"ש למינהו מן היבשה שכל מין לעצמו ואסור להרביע שני מינים.
ומדוקדקת לשון ריש לקיש "המרביע שני מינים שבים", שזה החידוש שנחשבים לשני מינים, מהאי "למינהו" שביבשה.
ההו"א שכל הים מין אחד הוא, באה מהנהגת הים, שאין בו מגבלות ותלמידי חכמים שנמשלו בדגי הים, אף להם אין גבולות עי' ליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן פרשת שמיני1.
היבשה לעומת הים הנהגתה קשה, והגבולות מובנים אופי היבשתי.
על כן באה הגזירה השוה להשוות, למזג ולהכריע ביניהם, לקבוע גבולות בים, ולהרטיב יובש היבשה.
אף כאן יש להוסיף שהרבעה סוג של חיבור הוא, והחיבור בין דברים שייך להנהגת גזירה שוה שהיא בתפארת, עמודא דאמצעיתא המחבר ימין ושמאל.
החיבור הנכון מקורו בהנהגת גזירה שוה.
1 זו לשונו: "כי הנה הילוך הצדיקים הנקראים נוני ימא היא נפלאה וגבוהה מאד כמו על דרך משל הדגים ששטים בים כן הם שטים ובטיסה אחת מגיע למעלה מעלה וגדולה הרבה מעבודת הצדיקים שבגשמיות, שמחה בבשר וכו' שהכל למטה במדרגה, מה שאין כן הילוכם שהוא כמשל דג הים ששט מקצה העולם ועד קצהו כן הילוכם ברוחניות בטיסה אחת עולים ומגיעים למעלה מעלה ואין זה בכלל התלהבות ורתיחת דמים כמו עבודה הצדיקים הנ"ל שבגשמיות, שמחה בבשר שמחה ביין… ואי אפשר לבאר דבר זה בדיבור, איך ומה הוא".