זבחים י"ב (ע"ב) – לימוד מקל וחומר
זבחים י"א (ע"ב):
אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את רבי אליעזר בישיבה שכל הזבחים הנאכלין שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים משום חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת ולא הוסיף בן עזאי אלא העולה ולא הודו לו חכמים.
ובהמשך י"ב (ע"ב):
אמר רב הונא מאי טעמא דבן עזאי עולה הוא אשה ריח ניחוח לה' היא לשמה כשרה שלא לשמה פסולה אשם נמי כתיב ביה הוא ההוא לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב האי נמי לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב תרי הוא כתיבי גבי אשם נמי תרי הוא כתיבי אלא בן עזאי בקל וחומר מייתי לה ומה חטאת שאינה כליל שחטה שלא לשמה פסולה עולה שהיא כליל לא כל שכן מה לחטאת שכן מכפרת פסח יוכיח מה לפסח שכן זמנו קבוע חטאת תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן קדשים ושחטן שלא לשמן פסול אף אני אביא עולה שהיא קדשים ושחטה שלא לשמה פסולה מה להצד השוה שבהן שיש בהן צד כרת בן עזאי צד כרת לא פריך אשם נמי לייתי אשם פריך מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בצבור כביחיד ואיבעית אימא צד כרת נמי פריך ובן עזאי גמרא גמיר לה והא דקאמר רב הונא קל וחומר לא אמרה אלא לחדד בה תלמידיו.
הלימוד הוא בקל וחומר אחר שלמדו שאין החומרות גורמות הדין וחטאת ופסח שלא לשמה פסולים משום שהם קדשים, נלמד לעולה מק"ו שהיא עולה כליל, שלא לשמה פסולה.
במסקנת הסוגיא נחלקו אם צד כרת הוי פירכא והק"ו נדחה והלימוד בו ממקום אחר והק"ו בא רק לחדד את התלמידים או שנשאר הלימוד בק"ו וצד כרת לא פריך, שכן אין שוה הכרת בפסח שחייבים כרת על מניעת הבאתו ואילו בחטאת, אין כרת על מניעתו אלא שחייבים חטאת על דבר שזדונו כרת.
שריפת העולה כליל על המזבח נבחנת כחומרא. האש היא מידת הדין ועל כן שריפה נבחנת כדין לעומת פסח וחטאת שחלקם נאכלים שזו בחינה של רחמים. גם פסול שלא שלשמה הוא בחינה של דין, ופשוט הוא, ועל כן, דיינינן ק"ו, שאם חטאת ופסח שאינן כ"כ דין, שהרי אינם נשרפים כליל, והם נאכלים, ומ"מ שלא לשמה פוסל בהם, ק"ו לעולה שהוא דין, שיקויים בה הדין שלא לשמה פסול.