קידושין ע"ז (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
קידושין ע"ז (ע"א):
ישראל שנשא חללה: מנא הני מילי אמר רבי יוחנן משום ר' שמעון נאמר כאן ולא יחלל זרעו בעמיו ונאמר להלן לא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן זכרים ולא נקבות אלא מעתה בתו של כ"ג תישתרי מי כתיב בנו זרעו כתיב לא יחלל זרעו בעמיו בת בנו תישתרי כתיב לא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא בתו פסולה אף בנו בתו פסולה בת בתו תיתסר אם כן גזירה שוה מאי אהני ליה.
ופרש"י:
מה להלן – לענין טומאה הזכרים הוזהרו עליה ולא נקבות דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן.
אף – בפסולי חללות זכרים נפסלו ולא נקבות.
הגזירה השוה משוה דין טומאה עליה הוזהרו כהנים זכרים לדין פסולי חללות שאף בהם נפסלים רק הזכרים ולא נקבות.
אזהרה עליה הוזהרו כהנים מילטמא בטומאת מת נתבארה על ידי הרב קוק. הכהנים צריכים להתעלות מעל השקר ששמו מות. החיים לא מפסיקים בצאת נשמת האדם ועלייתה לגנזי מרומים. אדרבה, מה שנקרא מות הוא "תגבורת החיים".
הכהנים בהקשבתם העדינה לאמת הפועלת בעולם מעלימים עיניהם מן המות, ואינם מיטמאים למתים. הקשבה זו, והאזהרה מטומאה הנובעת ממנה ,היא נחלת כהנים זכרים אשר מצויים על עבודת המקדש. המפגש עם המקדש מלמד את ההסתכלות הנכונה על המציאות.
"עד אבוא אל מקדשי א-ל אבינה לאחריתם" "מקדשי א-ל" הם הנותנים לאדם הבנה עמוקה על האחרית.
מהגזירה השוה למדנו ש"אחריתם" של בני בני האדם אינה מסתיימת במותם. המשכיות החיים בזרעם וזרע זרעם אף היא תגבורת החיים. חיותו של אדם ממשיכה בזרעו הממשיך את חייו. מכאן אחריותו של כהן לכשרות המשכיות שתהא אף היא ראויה לעבודת המקדש.
על כן למדו שרק הזכרים הם הנפסלים בפסול חלל.