ירושלמי שבת פ"א (ה"א) – לימוד מגזירה שוה
ירושלמי שבת פ"א (ה"א):
מנין למעלה מי' שהיא רשות אחרת. ר' אבהו בשם רשב"ל ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים. וכתיב אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. מה דיבור שנאמר להלן רשות אחרת. אף דיבור שנאמר כאן רשות אחרת. וארון לא תשע טפחים הוא. דבית ר' ינאי אמרו בכפורת טפח.
משמעות עמוקה יש לה לגזירה שוה זו שמשוה את הדיבור בהר סיני שהיה מן השמים, לדיבור במשכן מעל הכפורת מבין שני הכרובים. נדמה שהדברים רומזים למה שכתב הרמב"ן (שמות כ"ה, א'):
וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר – וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ לד) והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו" והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר סיני וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים… והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית המקדש.
לדברי הרמב"ן לא היה מעמד הר סיני מאורע היסטורי נבואי חד פעמי, בלי המשך, אלא המשך היה לו במשכן ובמקדש. לדברי רמב"ן גם החכמים היושבים בלשכת הגזית בבית הדין הגדול קיבלו כח ועוצמה לבאר התורה ולהמשיך את מעמד הר סיני בפירושם לדברי התורה1.
גם במשכן הדיבור היה מן השמים אל משה. "רשות" השמים היא במידת התפארת והארץ היא המלכות. ראויה הרשות העליונה שהיא בתפארת להיות נלמדת בגזירה שוה שאף היא בהנהגת התפארת, ולהשוות בין השמים העליונים בהר סיני לבין הרשות העליונה במשכן ממנה בא דבר ה'.
בבבלי מסכת סוכה דף ד' למדו בצורה שונה בלא להשתמש בגזירה שוה.
ושאינה גבוהה עשרה טפחים: מנלן אתמר רב ורבי חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו בכולה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעיילי רבי יונתן ארון תשעה וכפורת טפח הרי כאן עשרה וכתיב ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת ותניא רבי יוסי אומר מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם.
ופרש"י:
ותניא מעולם לא ירדה שכינה למטה – וקרא כתיב דעל כפורת ירד שמע מינה למעלה מעשרה מיפסקא רשותא.
יש כאן כמה שינויים גם בלימוד שלא למדו ג"ש מהר סיני ומתאימים הדברים לשיטת הרמב"ם שהר סיני לא ממשיך במשכן ובמקדש (עי' לעיל הערה 1) וגם שהשאלה הייתה על המחיצות מנין שהמחיצות עשרה ובירושלמי שאלו מנין לרשות אחרת שהיא למעלה מי'.
בירושלמי נראה ששאלו על היסוד של הדברים שכל למעלה מי' זו רשות אחרת, ואילו בבבלי שאלו על ההלכה של היסוד הזה שהיא שמחיצה היא עשרה טפחים.
מתאימים הדברים לדברי הרב חרל"פ על מיזוג הבבלי והירושלמי וזו לשונו (מעייני הישועה עמ' פ"ו):
ואם ממזגים את התלמוד הירושלמי עם התלמוד הבבלי, מביאים בזה אורה וברכה ומקרבים את הגאולה. ותלמידי חכמים כאלה, העוסקים במזוג הזה, הם הם תלמידי החכמים האמיתים, המרבים שלום ונעם בעולם, והם מבטלים כל קטטה ומריבה מן העולם, לאחד קראתי נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל המנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד.) תלמוד ירושלמי שהוא מסוד לאה, הוא בחינת משיח בן דוד שיהיה מבניה של לאה, ותלמוד בבלי שהוא מסוד רחל, הוא בחינת משיח בן יוסף שיהיה מבניה של רחל, ולכן הלכה כבבלי נגד הירושלמי, שאפילו בני בניה של לאה מודים שרחל עקרת הבית היתה (עיין ילקוט סוף רות). אם משיח בן יוסף יבוא לפני משיח בן דוד, עלול להיות שהאור המבהיק של הגאולה יגיה מתוך חשך גדול וצער עגום חלילה, כתלמוד הבבלי המאיר מתוך מחשכים, "במחשכים הושיבני", זה תלמודה של בבל (סנהדרין שם), אולם אם יתמזג תלמוד בבלי עם תלמוד ירושלמי, שעליו נאמר "על הגאולה" זה תלמוד ירושלמי (זהר חדש, רות), תצמח מזה קרן ישועה, ומשיח בן דוד יבוא מקודם, ומשיח בן יוסף יהיה שלוחו, והגאולה תהיה ברחמים גלויים וגדולים, "וברחמים גדולים אקבצך".
הרי שהירושלמי הוא המקור, ו"השליח" הוא הבבלי המביא את המקור אל המעשה.
אף כאן, רשות אחרת זה המקור והמחיצות הם הזרוע הביצועית של המקור.
1 עי' מש"כ בספר מצוה ברה ח"ב עמ' כ' ואילך. ושם נתבארה שיטת הרמב"ם החולק על רמב"ן ושיטתו מתאימה לבבלי סוכה ד' שלא לומדים בג"ש.