בבא קמא ס"ג (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
בבא קמא ס"ג (ע"ב):
תנן התם היכן פקדוני אמר ליה אבד משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שאכלו משלם את הקרן הודה על פי עצמו משלם קרן וחומש ואשם היכן פקדוני אמר לו נגנב משביעך אני ואמר אמן והעדים מעידים אותו שגנבו משלם תשלומי כפל הודה מעצמו משלם קרן וחומש ואשם קתני מיהא בטוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל אבל בטוען טענת אבד לא משלם תשלומי כפל ואפי' טוען טענת גנב בשבועה הוא דמשלם תשלומי כפל אבל שלא בשבועה אינו משלם תשלומי כפל מנהני מילי דתנו רבנן אם ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר אתה אומר בטוען טענת גנב או אינו אלא בגנב עצמו כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב הכתוב מדבר תניא אידך אם ימצא הגנב בגנב עצמו הכתוב מדבר אתה אומר בגנב עצמו או אינו אלא בטוען טענת גנב כשהוא אומר אם לא ימצא הגנב הרי טוען טענת גנב אמור הא מה אני מקיים אם ימצא הגנב בגנב עצמו הכתוב מדבר דכולי עלמא מיהת אם לא ימצא הגנב בטוען טענת גנב כתיב מאי משמע אמר רבא אם לא ימצא כמה שאמר אלא שהוא עצמו גנבו ישלם שנים ומנלן דבשבועה דתניא ונקרב בעל הבית אל האלהים לשבועה אתה אומר לשבועה או אינו אלא לדין נאמר שליחות יד למטה ונאמר שליחות יד למעלה מה להלן לשבועה אף כאן לשבועה בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב היינו דכתיבי תרי קראי אלא למאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב תרי קראי למה לי אמרי חד למעוטי טענת אבד ולמאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דלא מייתר למעוטי טענת אבד מנא ליה מגנב הגנב ולמאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב דמיעט ליה טוען טענת אבד גנב הגנב מאי דריש ביה אמר לך מבעי ליה לכדרבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען טענת גנב בפקדון משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב דהאי גנב הגנב אפקיה למעוטי טענת אבד דר' חייא בר אבא מנא ליה אמר לך הקישא הוא ואין משיבין על הקישא בשלמא למאן דאמר חד בגנב וחד בטוען טענת גנב שפיר אלא למאן דאמר תרוייהו בטוען טענת גנב גנב עצמו מנא ליה וכי תימא ליתי בק"ו מטוען טענת גנב דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן בשבועה אף כאן בשבועה.
הגזירה השוה "שליחות יד" "שליחות יד" באה ללמד על שומר חינם שטוען טענת נגנבה שצריך לישבע על מנת ליפטר.
נאמר בשומר חינם (שמות כ"ב, ו'-ז'):
כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגנב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים.
אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.
ונאמר בשומר שכר (שמות כ"ב, ט'-י'):
כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמר ומת או נשבר או נשבה אין ראה.
שבעת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו ולא ישלם.
בשומר שכר נאמר במפורש "שבועת תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו" ובשומר חינם נאמר "וקרב בעל הבית אל האלהים אם לא שלח ידו".
למדו אפוא "שלח ידו" "שלח ידו" לחייב שבועה גם את השומר בחינם.
עצם מצות טוען ונטען המחייבים את בית הדין לפסוק הדין על פי שבועה, היא תהליך הנבחן כימין ושמאל הטוען והנטען, והתפארת מכריע ביניהם את הדין.
גם הציור של שלשה דיינים אחד סנגור, אחד קטיגור ואחד מכריע (עי' שו"ת הלכות קטנות סי' קל"ד1) היא ציור המתאים לספירת התפארת המכרעת בין ימין לשמאל.
על כן מצוה זו ראוי לה שתילמד בגזירה שוה הבאה להשוות שני צדדי הדין על ידי השבועה.
גזירה שוה באה במקרה דנן להשוות שני צדדי הדין על ידי השבועה.
שומר חינם הוא בחינת חסד, עושה הוא טובה שלא על מנת לקבל פרס וזו מדת חסד גדולה.
שומר שכר עושה על מנת לקבל פרס, ועל כן שייך הוא גם למידת הדין. חובת שמירתו גדולה יותר וחיוביו גדולים יותר.
הגזירה השוה המשווה ביניהם באה ליתן את מידת הדין באיזו מידה גם על שומר חינם. אף הוא חייב לבוא לדין ולהוכיח טענתו. לא מתנהגים עמו מדת החסד להאמינו לכל דברו. אף עליו ליתן את הדין.
וי"ל שגם על שומר שכר משפיעה הגזירה השוה, ללמדנו שאף הוא יש בו ממדת החסד ואינו נוהג בדין גמור. אף הוא עושה טובה לחברו בשומרו לו על בהמתו. על כן שוה הוא לשומר חינם בשבועתו לפני בית דין על טענתו.
1 וזו לשונו: "שאלה. אם דנו בדיעבד בית דין שקול אם דיניהם דין. תשובה בפרק קמא דסנהדרין (ג') אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקרא בית דין חצוף. ולא מטעם זה, אלא דסבר בצדק תשפוט עמיתך ואפילו יחיד, והא דקאמר שנים כי היכי דלהוו עליה סהדי. והדן יחידי עולה לשלשה כמו יחיד מומחה לפי שיש בו דעת שלשה, הוא הפרקליט והקטיגור והדיין שחלק ה' עמו בינה דעה והשכל לעמוד במקום שלושה, אבל כשצריך יותר מאחד אי אפשר בפחות משלושה, אחד מזכה ואחד מחייב ואחד דן לפי שמכריע ביניהם ואם אין דיין בטל דינא".