שבת קי"ג (ע"ב) וזבחים ק"ב (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
שבת קי"ג (ע"ב):
ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם, אמר רבי אלעזר: רמז רמז לה; עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך, דכתיב ביה הלם, שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי אדני ה' ומי ביתי כי הבאתני עד הלם.
ובמהרש"א ביאר:
דמלת הלום הוא מיותר דלא הל"ל לה אלא גשי ואכלת מן הלחם אלא דרמז לה שמלכות בית דוד יצא ממנה דכתיב כי הביאתני עד הלום וע"ש הראוי למלכות בית דוד כתר הולמתו כדאמרי' פ' כל הצלמים.
ודבריו קשים שהרי הגמרא בזבחים ק"ב (ע"א) אומרת:
אמר עולא: בקש משה מלכות ולא נתנו לו, דכתיב: אל תקרב הלום, ואין הלום אלא מלכות, שנאמר: מי אנכי ה' אלהים [וגו'] כי הביאתני עד הלום.
משה לא ראוי למלכות בית דוד ומכל מקום ביקש "הלום". משמע קצת להיפך מדברי מהרש"א שהגמרא משתמשת בביטוי "כתר הולמתו" משום שייכותו למלכות בית דוד הנרמזת במילה זו.
מידת מלכות לית לה מגרמיא כלום וכל כולה רק מתאמת עצמה למציאות ולמקום.
משה יש לו "דעת" וזו מידתו. תפקידו להשפיע דעת על כל ישראל מכח התורה הקדושה.
רצונו להביא את התורה אל המציאות.
המילה "הלום" מבטאת את ההלימה שבין האדם למציאות בו נמצא ולמקום בו נמצא.
מלך מופיע אחר שהם רוצה בו (דברים י"ז, י"ד):
ואמרת אשימה עלי מלך.
רק אז באה המצוה המבטאת תוקפו של מלך וממשלתו:
שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך!
השווי המתבטא במידת גזרה שוה הולם את המילה "הלום" ואת שייכותה המיוחדת למידת המלכות.