בבא מציעא פ"ז (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה

בבא מציעא פ"ז (ע"ב):

כדתניא "כי תבא" נאמר כאן ביאה ונאמר להלן "לא תבא עליו השמש" מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר.

מצות אכילת פועל כתובה בתורה (דברים כ"ג, כ"ו):

כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילת בידך.

התורה לא ביארה במי הכתוב מדבר. היה מקום לומר שמדובר בכל אדם שהזמינו בעל הבית לשדהו. שהרשות להיכנס לשדהו כוללת גם אכילת פירותיה¹. על כן למדו חכמים בגזירה שוה, שבפועל בלבד הכתוב מדבר.
בדברים (כ"ד, י"ד-ט"ו) נאמר:

לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך.
ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו…

למדו חכמים "תבוא" "תבוא" בג"ש שאף "כי תבוא בקמת רעך" בפועל הכתוב מדבר.
נראה שדין אכילת פועל מבטא את חירות רצונו והיות הפועל אדם ברשות עצמו עם רצונות שלו, ולא כל כולו משועבד לעבודת בעל הבית. על כן לא פירשה התורה שבפועל הכתוב מדבר וילפינן ליה בגזירה שוה שהיא מידת תפארת המגלה את חירותו הפנימית של הפועל².
דווקא אכילה מבטאת את רצונו החופשי של הפועל. זו לשון ליקוטי הלכות הל' שכירות פועלים ה"ב:

וזה בחינת פועל אוכל בשעת מלאכה, כי על ידי האכילה מאיר הרצון כנ"ל והרצון הוא הפך העבדות, כי הרצון מתגלה על ידי בחינת מלכות וכנ"ל ועל כן הפועל שנפל לבחינת עבדות צותה התורה שיאכל בשעת מלאכה כדי להקל עליו על העבדות, כי על ידי האכילה שיאכל בשעת מלאכה, על ידי זה מאיר הארת הרצון כנ"ל ועל ידי הארת הרצון נכנע בחינת העבדות כנ"ל.

זו לשון הרב אשלג בתלמוד עשר ספירות על הבחינה של הרצון לקבל.

… וע"כ. אנו מכנים מהותו של הרצון לקבל, המוטבע באור הזה, מכח מחשבתו ית', בשם, מקום.
על דרך משל, באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם, והשני אינו יכול לאכול יותר מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים? לא מגודלם של בני המעיים, זולת מגודל של החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה, של הלחם, תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה.

על כן אכילת פועל בשעת מלאכתו מבטאת את חירותו ואישיותו ורצונו העצמי.
הגזירה השוה משכיר שיש לקיים בו מצוות "ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש" אף היא מלמדת ענין זה.
נתינת השכר דווקא ביומו מתבארת בזוהר הקדוש זו לשונו (ח"ג, פ"ה ע"א):

אבל תא חזי, לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא, ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא, כמאן דפגים לההוא יומא עלאה, ובגין כך ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש.

וביאר הרמ"ק דברים אלו:

… שיש רוחניות לימים בבחינת המדות העליונות וכל יום ויום הוא ברוחניותו מתמצא מציאות חדש וצריך לייחד בו ייחודו ולעשות בו מצוותיו להשלימו דהיינו שכרו.

והוסיף מהרח"ו:

ואחר שנתחייב ביום ההוא ובו עשה מלאכתו ראוי שיפרע לו שכרו ביום ההוא ולא ימתין עד לילה האחר כי מראה פגם ביום שעבר וכו'

הפועל שעשה מלאכה ביומו, תיקן את הראוי לתקן דווקא ביום זה ונתן את נפשו על זה ולכן ראוי לשלם לו באותו יום שזה שכר היום המיוחד הזה.
הפועל אינו עושה רק את ייעודו של בעל הבית. יש לו ייעוד משלו ואף הוא שותף בתיקון היום המיוחד הזה. בזה מתבטאת את חירותו של הפועל שיש לו תיקונים משלו ואף הוא פועל בעולם ובעולמות. על כן שותף הוא למעשה בעל הבית ולתיקון עולם ועל כן גם ראוי שיוכל לאכול מפירות השדה שהוא שותף בתיקונם. מובן אפוא מדוע למדו דווקא מ"ולא תבוא עליו השמש" שמכאן לומדים שאף הפועל יש לו את יומו המכוון כנגד יום דלעילא ואף הוא פועל את ייעודו במלאכתו.
ומכאן ש"כי תבוא בקמת רעך" אף ביאה זו באה לתקן ולהיות שותף בתיקון היום ומכאן אפשרות אכילתו מן השדה בשעת מלאכתו, ויש להוסיף שהלימוד מ"ולא תבוא עליו השמש" יש בו טעם נוסף.
אף השמש הרי היא כפועל העושה מלאכתו. אף היא עבודתה לא עושה אותה עבד כי אם "למשול ביום". כך גם פועל עשה מלאכתו ומושל ביומו, באותו תיקון מיוחד שפועל באותו יום במלאכתו.

---

¹ ע' רמב"ם הלכות שכירות פי"ב ה"א שצירף סברא ללימוד מפי השמועה. נראה מלשונו שבסברא לבד אי אפשר ללמוד שכן אולי מדובר שנכנס לכרם רעהו ברשות אף שלא בעבודה, קמ"ל "מפי השמועה" הגזירה השוה שדווקא בשעת עבודה הכתוב מדבר. וע"ע בדברי הנצי"ב בהעמק דבר ומשך חכמה וחת"ס בסוגיין שדנו בענין.
² עי' במבוא לגזירה שוה, שיש במידה זו גילוי הנעלם. התפארת מגלה את הסתום בחכמה ובבינה. הבינה היא עלמא דחירו והתפארת מגלה עולם זה בפועל. על כן למדו שבפועל מדובר דווקא בגזירה שוה המגלה עומק פנימיותה של המצוה ועומק פנימיות חירותו של הפועל.

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *