בבא בתרא ק”כ:
צלפחד אמר מר באבות הוא אומר וכל בת יורשת נחלה באבות אין בבנים לא מאי משמע אמר רבא אמר קרא זה הדבר דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה אמר ליה רבה זוטי לרב אשי אלא מעתה זה הדבר דשחוטי חוץ הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה שאני התם דכתיב לדורותם זה הדבר דראשי המטות הכי נמי דלא יהא נוהג אלא בדור זה א”ל ההוא יליף זה זה מהתם האי נמי ליליף זה זה מהתם האי מאי בשלמא התם איצטרי’ לגזרה שוה הכא למאי איצטריך לשתוק קרא מיניה ואנא ידענא דלדורות הוא מאי ג”ש דתניא נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זה הדבר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות אמר מר מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל למאי הלכתא אמר רב אחא בר יעקב לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות והא ראשי המטות כתיב ביה כדאמר רב חסדא אמר רבי יוחנן ביחיד מומחה ה”נ ביחיד מומחה ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש ולב”ש דאמרי אין שאלה בהקדש דתנן ב”ש אומרים הקדש טעות הקדש וב”ה אומרים אינו הקדש האי זה וזה מאי עבדי ליה זה הדבר דשחוטי חוץ מיבעי ליה על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המולק זה הדבר דראשי המטות מיבעי ליה לחכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה הפרת נדרים בשלשה הדיוטות מנא להו נפקא להו מדתניא וידבר משה את מועדי ה’ אל בני ישראל.
נאמר בפרשת שחוטי חוץ (ויקרא י”ז, ב’-ו’):
דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה’ לאמר. איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה… ונכרת האיש ההוא מקרב עמו… חקת עולם תהיה זאת להם לדרתם.
ונאמר בפרשת נדרים (במדבר ל’, ב’):
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה’.
נחלקו בית הלל ובית שמאי אם ילפינן גזירה שוה “זה הדבר”, לומר לך שנשאלין על ההקדש, וכשם שנשאלין לנדרים כך נשאלין על הקרבנות, וממילא אם ישאל על הקדש קרבנו שנשחט בחוץ, יפטר מכרת.
לבית הלל נשאלין להקדש וילפינן “זה הדבר” לגזירה שוה, ולבית שמאי אין נשאלין על ההקדש ולא ילפינן גזירה שוה ד”זה הדבר”.
למ”ד דיליף ג”ש זה הדבר ילפינן גם שהפרת נדרים בשלשה משחוטי חוץ:
מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל… לומר שהפרת נדרים בשלשה.
מחלוקת בית הלל ובית שמאי
ע’ בספר הליקוטים פרשת כי תצא על הפסוק “לא תביא אתנן ומחיר כלב… גם שניהם” שהביא מחלוקת ב”ה וב”ש אם גם שניהם לרבות שינוייהם או שניהם, ולא שינוייהם.
בית שמאי הם במידת הדין הקשה בחי’ לאה ולכן דרשו מילת “גם” לרבות השינויים.
בית הלל הם במידת החסד שאין הקליפה כ”כ קשה ועל כן אין לתעב את השינוי.
נראה שאף במחלוקת אם נשאלין להקדש י”ל שלב”ש במידת הדין, אין נשאלין. ההקדש הוא מטרת המציאות והוא הצורה האידיאלית של המציאות. לב”ה שהם במידת הרחמים נשאלין להקדש. כשם שאפשר לקדש דבר ולהעלותו לגבוה, כך אפשר גם לישאל עליו ולהחזירו לרשות הדיוט.
על כן ב”ה למדו בגזירה שוה שהיא במידת הרחמים שאפשר לישאל על הקדש כשם שנשאלין לנדרים וזו הגזירה השוה לשניהם שהיא מידת הרחמים המאפשרת גמישות ומעבר מקדש לחול.
ב”ש לא למדו גזירה שוה. לדעתם הנהגת ההקדש היא במידת הדין ואין לשנות ההקדש ולהביאו לחולין.
“זה הדבר” “זה הדבר”
מלבד מה שכתבנו שהנהגת שאלה להקדש היא הנהגת הרחמים המאפשרת לשנות מהקדש לחולין על ידי שאלה לחכם, גם המילים “זה הדבר” מתאימות למידת גזירה שוה. המילה “זה” נלמדת בכמה מקומות בגזירה שוה וכבר ביארנו1 ש”זה” היא בתפארת שהיא מידתה של ג”ש על פי דברי האר”י2.
נראה שהנהגה זו היא בחינת גילוי ההעלם כמ”ש במבוא3. המוציא בשפתיו את דבר נדרו מגלה את הנעלם ברצונו, שנעשה עם רצון התורה להחיל איסור או חיוב על החפץ. לבית הלל העלם הגילוי הוא הקובע. אף שמקדיש דבר לגבוה מוצא שפתיו הוא הקובע ועדיין יש לו “שליטה” על דבריו ויכול לישאל עליהם.
לב”ש העולם הנעלם הוא הקובע. מילותיו היוצאות מפיו לתת לגבוה פועלות יחד עם עומק המציאות והקדש ממנו ירד לעולם אל החולין. על כן דיבורו לגבוה יוצא משליטתו ועולה למעלה אל הקדש שהוא למעלה מן האדם וכבר אינו יכול לישאל עליו.
המילה “זה” בנדרים ובשחוטי חוץ לא באה לדעת ב”ש להדגיש את גילוי הנעלם, כי אם למעט זה ולא אחר. “חכם מתיר ואין בעל מתיר” “על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המולק”.
לבית הלל המילה “זה” באה להדגיש את הגילוי בבחי’ “זה אלי ואנווהו”.
———-
“זה” הוא דבר גלוי. בכמה מקומות שנאמר זה אומרים חז”ל ש”הראהו” כמו “זה מעשה המנורה” או “זה יתנו” במחצית השקל. זה “אלי ואנוהו” מלמד שהורו בו אצבע ועוד רבים.
אף כאן זה הדבר שנשאלין להקדש. הקדש זה כמו נדר הוא בהחלטת האדם. כיון שכך הרי יכול להישאל על כך ולברר דעתו.
לבית שמאי אין נשאלין. העולם כולו שואף אל הקדש. על כן המקדש דבר, הרי הוא יוצא משליטתו ומרשותו. שאיפת העולם אל הקדש פועלת על אמירתו להקדש ומכוונת אותו אל מקורו ומקומו הנכון. על כן אין נשאלין כיון שאינו תלוי כבר בדעתו.
לבית הלל נשאלין. הם רואים את העולם הגלוי, לא רק כדבר שצריך לעבור אותו – הוא תכלית לעצמו. “ברוך ה’ יום יום”. ההקדש כנדר, נשאר ברשותו בעולמו הגלוי ולא עלה אל הנעלם מאיתנו.
הלימוד בג”ש מדגיש את המילה “זה” שהוא בתפארת, בגילוי הנעלם. הגילוי מובנה בעצם הדין של הקדש ונדר ועל כן נשאלין עליו.
זה לשון הברייתא בתורת כהנים (אחרי, פרשתא ו’ הלכה א’):
בני ישראל חייבים משום השוחט והמעלה בחוץ ואין העכו”ם חייבים משום השוחט והמעלה בחוץ ולא זו בלבד אלא שהעכו”ם מותרים לעששות במה בכל מקום ולעלות לשמים. אי בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגרים ואת העבדים ת”ל ואמרת אליהם. יכול ישראל שחייבים על העלייה בפנים חייבים על השחיטה בחוץ אהרן ובניו שאין חייבים על העלייה בפנים לא יהו חייבים על השחיטה בחוץ תלמוד לומר אהרן ובניו. אין לי אלא אהרן ובניו ובני ישראל מנין לרבות ראשי המטות ת”ל כאן זה הדבר ולהלן נאמר זה הדבר מה זה הדבר האמור להלן ראשי המטות אף זה הדבר האמור כאן ראשי המטות ומה זה הדבר האמור כאן אהרן ובניו ובני ישראל אף זה הדבר האמור להלן אהרן ובניו ובני ישראל.
1 כמש”כ ביומא ה’ (ע”ב).
2 עי”ש.
3 בחינת גילוי ההעלם במבוא לגזירה שוה.