בבא בתרא צ"ח (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
בבא בתרא צ"ח (ע"א):
א"ר יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית של ת"ח ואינו ת"ח אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כתיב הכא ולא ינוה וכתיב התם אל נוה קדשך.
הגזירה השוה "נוה" "אל נוה קדשך" עולה כבר מפשט הכתובים.
מפרשי הפשט רש"י ומלבי"ם מבארים שמדובר בבלשצר ששתה יין בכלי המקדש ועל זה נאמר:
ואף כי היין בגד גבר יהיר ולא ינוה (חבקוק ב', ה')
היין ששתה הוציאו מדעתו עד שהזיד לחלל כלי המקדש (לשון מלבי"ם)
מחשבתו הייתה שישתה יין בכלי המקדש וזה יבטא את אמיתות דרכו ואמונתו. ועליו נאמר "ולא ינוה" והיינו שזה לא יביאו אל נוה קדשו.
היין ששתה לא נתקיים בו "נכנס יין יצא סוד" אלא הוציאו מדעתו וגרם לו להתגאות ולחשוב שהכלים שבהם הוא שותה הם שקובעים ולא התוכן הפנימי. היין בגד בו והיה לו לבגד המכסה את האמת הפנימית ומראה פנים שלא כאמת וכהלכה.
זה מה שלמדו חז"ל על המתגאה בבגד של ת"ח אף שאינו ת"ח, שחושב שהבגד והכלי הוא קובע משמעותו וצורתו של אדם. אף הוא לא ינווה ולא יגיע אל נוה קדשו ולא יכנס במחיצתו של הקב"ה.
טליתו ובגדו מסתירים אותו מפניו של הקב"ה. בגדיו משקרים "ודבר שקרים לא יכון לנגד עיני" (עי' תורת חיים על אתר).
הלימוד בגזירה שוה בא משום התוכן הפנימי המשותף, שהוא אומר שרק עם אמת פנימית המתגלה במידותיו של האדם ובבגדיו והופעתו, אפשר להגיע אל הקדש. אבל אם הפנימיות גרועה ורקובה, אף כי החיצוניות יפה ונאותה, אין זה אלא בגד מלשון בגידה ולא ינוה היינו לא יהיה בנוה קדשך.
הגזירה השוה גוזרת הקליפות החיצוניות (הרמ"ע מפאנו1) ואז מתגלה התוכן הפנימי ואם הוא ראוי הוא "ינוה" ואם לא אז "לא ינוה".
1 לשון הרמ"ע מפאנו: "גזרה שוה והיא פעולת התפארת הגוזר ומסרס הקלפות בכח עליון כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה להשואת מדותיהן ליתן את האמור של זה בזה ואין אדם זה היודע דעת עליון דן גזרה שוה מעצמו פירוש אפילו בזמן שיש לו עזר כנגדו מאשה יראת ה' עצם מעצמיו שאין ההכרעה בין החסד והדין בכל מקום משתלמת מבלעדיה כמבואר במקומו אלא אם כן קבלה מרבו כתר עליון ורבו מרבו עלת העלות זו כל מעשהו באמונה היא בת זוגו שזכרנו הלכה למשה מסיני ובכח זה עונשין מגזרה שוה ולא מיקרי פתיחה לחובה כי הזכות שפתחנו בו במקום אחד נפתח בו שנית בשוין אבל בקל וחומר אינו כן כי מה שיועיל לזכות את הקל לא יציל את החמור".