שבועות י"ח (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
שבועות י"ח (ע"ב):
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים דכתיב להבדיל בין הקדש ובין החול וכתיב התם להבדיל בין הטמא ובין הטהור וסמיך ליה אשה כי תזריע.
ע' תורה שלימה פרשת שמיני על הפסוק" ולהבדיל בין הקדש ובין החול" (אות ע') שהביא גירסאות בגמרא שלא למדו מ"ולהבדיל בין הטהור ובין הטמא" אלא סמיך ליה "ולהורות" וסגולת שתיית יין בהבדלה במוצ"ש היא שהווין ליה בנים ראויים להוראה.
אבל לפי גירסת הגמרא דידן הויין ליה בנים זכרים משום הסמיכות לאשה כי תזריע.
לפי"ז נראה שלמדו בג"ש "להבדיל" "להבדיל" שהמבדיל בין קדש לחול על היין הרי הוא כמבדיל בין טהור לטמא, והמבדיל בין טהור לטמא הויין ליה בנים זכרים משום הסמיכות.
המהרש"א ביאר את הגמרא שהרי קשה שבגמ' משמע שדווקא אין לשתות יין, כדי להבדיל בין קדש לחול. וביאר המהרש"א שצריך לקרוא את הפסוק בהטעמה דווקא בבואכם אל הקדש אל אהל מועד, דווקא אז שתיית יין מפריעה להבדיל בין קדש לחול, אבל בזמנים ומקומות אחרים כגון בביתו במוצ"ש אז דווקא צריך לשתות יין על מנת להבדיל.
אולי שייך גם לאדם ניכר בכוסו ופרש"י (עירובין ס"ה ע"ב) שניכר אם דעתו מיושבת עליו. משמע שאדם יכול לשלוט על שתייתו ועל דעתו וזה אשר ראוי לעשות בהבדלה על היין במוצאי שבת, שדעתו תהא מיושבת עליו "ואם אין דעת הבדלה מנין".
הדעת היא כוחו של הזכר, שהוא שרש לו"ק, ולכן זוכה לבנים זכרים.
הלימוד בגזירה שוה אף הוא מתאים לדעת אשר היא מידה אמצעית שרש התפארת, הממזגת חסדים וגבורות, ועל כן דווקא החיבור שבמידת הדעת הוא המאפשר להבדיל.
הדעת כוללת חסדים וגבורות ועל כן בכוחה להבדיל ביניהם, המידה הממזגת היא מידת גזירה שוה ועל כן ראוי לימוד זה למידת גזירה שוה "להבדיל" "להבדיל".