ספרי ומנחות ע"ח (ע"א) – לימוד כלל ופרט
בספרי (ובמנחות ע"ח ע"א):
דבי רבי ישמעאל תנא "מצות" – כלל "חלות" ו"רקיקין" – פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט חלות ורקיקין אין מידי אחרינא לא.
רמח"ל בספר "אדיר במרום" מבאר את מושג הזמן. בתוך דבריו יש התייחסות ל"כלל ופרט" וזו לשונו (עמ' ק"ז):
… והענין הוא כי הם ב' מיני הארות, המין הא' הוא שאור אחד בהתפשטו אינו מניח גילוי לשאר האורות. והמין הב' הוא, ששום אור אינו מעכב זה על זה. וסוד הענין הוא כלל ופרט. כי הכלל כולל הכל כאחד, והפרט מבדיל כל דבר בפני עצמו.
החיטה הוא כללי. בולט בחיטה שהוא בונה את הגוף, את הנפש ואת השכל של האדם, ואין אור אחד מעכב על חברו. הגוף נבנה מן החטה שהיא הלחם שבונה את גופו של האדם (אם כי לא לבדו) בחי' "לחם לאכול". הנפש נבנית יחד עם השכל, והתינוק האוכל חטה לומד מכחה לומר "אבא אמא", שאמירה זו משלבת את השכל עם הרגש (גם מצד שאמירת אבא אמא יש בה שכל המלמד לדבר ויש בה רגש כלפי הוריו, ורמז בזה שאומר אבא – חכמה ואמא – בינה ודו"ק). הכל פועל בהשוואה אחת.
כשהחטה באה כשהיא מורכבת עם שמן ודבש, כאן כבר אור אחד עלול לעכב את זולתו. בנין הנפש בחורבן הגוף "אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל" (משלי כ"ג, י"ד).
במורכבות זו צריך להיזהר שלא להפליג בענג כשאוכל, שהוא עלול לפגוע בנפש. "אי הוו סני, טפי הוו גמירי" (תענית ה') ונזירות הלא באה לפעמים להגן מגאוות יופי הגוף (נזיר מן הדרום).
הנזיר השב לחיי השעה הזמניים (עיי"ש ברמח"ל) ויורד מבחינת חיי עולם, צריך לשמור שלא לענג עצמו יתר על המידה, שלא לפגוע בנפש ולקלקלה במידת הגאווה או בשאיפת עידון יתרה.
על כן ילפינן במידת כלל ופרט, ואין לך מה שבפרט חלות ורקיקין בלבד, ולא חלה רבוכה, הרוויה בשמן יתר על המידה, שהיא אינה בכלל כל המצוות.
דווקא החיטה היא הדוגמא לכך שאי אפשר להנהיג העולם על פי הכלל בלא שאנו יורדים אל פרטי העולם.
במבוא לספרא דצניעותא נאמר בזהר שהכללים ללא הפרטים הם דבר שאינו ראוי והרי הוא כאדם הדר בין ההרים ולא יצא אל יישובו של עולם והוא מגדל חיטה ואוכל חיטה.
רק מי שיודע לרדת מן ההר אל העיר, הוא הזוכה להשתמש גם בפרטים ומתוך כך נהנה הוא מ"חלות" ו"רקיקין".
על כן למדו דווקא הלכה זו של השימוש הנכון בחיטים במידה זו של כלל ופרט שהכל הולך לפי הנהגת הפרט.