סנהדרין מ"ה (ע"ב) – לימוד מכלל ופרט
כלל ופרט המרוחקים ע' בראשונים שכתבו שכלל ופרט המרוחקים הוי כלל ופרט וכלל ולכן מרבין כעין הפרט (ע' מאירי).
יש להבין על פי מה שכתבו בביאור הנהגת כלל ופרט. הרמ"ע מפאנו כתב שהוא כתר ות"ת וי"ל שהמרוחקים הוי כאילו הגיעו למלכות. על כן נחשב לכלל ופרט וכלל שהרי מלכות כלל היא אליבא דהרמ"ע מפאנו.
ועוד יש לומר (ויתכן אליבא דשיטת האר"י) לפי דברי הר"ן בסוגיין:
אי הוי מקרבי להדדי אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא פירוש והוי הפרט פירושו של כלל ולא יותר.
משמע שרק כשהפרט קרוב לכלל הוא פירושו, אבל כשהוא רחוק מהכלל אינו פירושו, ולכן הוי כעין הפרט ולא פירוש בלעדי לכלל.
נראה שאליבא דהאר"י המלכות היא פרט המפרש ומנהיג הכלל, רק כשהוא קרוב.
אבל כשהפרט רחוק יותר, אז בחי' מלכות יש בה גם מן הכלל, שהרי כוללת היא את הכל, ואז תכונת הכלל שבה באה גם לידי ביטוי והוי כעין הפרט, בדומה למלכות בשעה שעולה למעלה מן היסוד ששם, תכונת הכלל שבה, אף היא באה לידי ביטוי.
בסוגיין, האדם מישראל, יש בו בחי' כלל, שהרי בנשמתו מחובר אל הכלל, שהוא נשמה אחת ורק הגופים מחולקים (תניא פרק ל"ב), מצד זה אין ראוי לתלותו בחטאו שחטא.
אבל מצד שניסה לבטל שם ישראל מעצמו, הביא לביטוי את הפרט שבו שהוא הגופים המחולקים ומצד זה ראוי לתלותו. על כן למדו בכלל ופרט, שרק מקרה שניסה להוציא עצמו מן הכלל ולהופיע בעצמו, רק אז ראוי לתלותו.
אין בכלל, באדם מישראל, אלא מה שבפרט, שהוא חטא המגדף. ומשום ריחוק הפרט אמרינן שכל חטא ע"ז בכלל הוצאתו מן הכלל. ומ"מ משום ישראל שבו, נאמר לא תלין נבלתו.