י"ג מידות

תמורה י”ג (ע”ב) – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש

תמורה י”ג (ע”ב):

אמר ר”ש והרי מעשר בכלל היה ולמה יצא לומר לך מה מעשר קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שבא בחובה ודבר שאינו בשותפות אף כל קרבן יחיד וקרבן מזבח ודבר שבא בחובה ודבר שאינו בא בשותפות רבי אומר למה יצאת מעשר מעתה לידון בתמורת שמו ובתמורת גופו לומר לך תמורת שמו קריבה תמורת גופו אינה קריבה תמורת שמו נגאלת תמורת גופו אינה נגאלת תמורת גופו חלה על דבר הראוי ועל דבר שאינו ראוי ותמורת שמו אינה חלה אלא על דבר הראוי בלבד

מידה זו דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כי אם ללמד על הכלל כולו יצא.
המלכות הנקראת “דבר” יצאה מן הכלל שהוא בתפארת. יציאתה היא ללמד דהיינו שיצא ללמד על ידי לימודי ה’ שהם נצח והוד. אחרי שיצאה מן הכלל אל לימודי ה’, גם התפארת יורדת למטה אל לימודי ה’ להזדווג עמה וזה לא ללמד על עצמה בלבד יצאה כי אם על הכלל כולו. אז תפארת היא בנצח והיא בהוד.
מעשר הוא בחינת מלכות שהוא הנקודה העשירית. המלכות בכלל התפארת היתה, שאז הזכר והנקבה גוף אחד דו פרצופין. אף המעשר בכלל כל הקרבנות היה ויצא מהם.
יציאת מעשר מן הקרבנות באה משום שהוא קרבן מיוחד שאין אדם מקדישו בפני עצמו על פי החלטתו איזו מן הבהמות להקדיש, אלא העשירי היוצא אותו צריך להקדיש בקריאת שמו “עשירי יהיה קודש לה'”
יש כאן שילוב של קדושת שמים וקדושת הדיוט, של רצון ה’ ורצון אדם. מחד האדם אינו קובע איזו בהמה תיקדש ומאידך הוא צריך להעבירו תחת השבט ובכך להקדישו.
זה מה שמיוחד במעשר ונראה שזה קובע ענין תמורה. מחד אחר שמקדש הקרבן אי אפשר לשנותו ולהמירו בקרבן אחר. מאידך הממיר פועל שינוי בתמורה שעושה אותה קודש להלכות תמורה שבה. אמנם אינו פוגע בקודשי שמים הבאים לידי ביטוי בקדושת הגוף אבל מכל מקום פועל הוא להחיל קדושה בתמורה.
זו משמעות ירידת המלכות – המעשר ללימודי ה’ לנצח והוד. נצח והוד מבטאים את היסוד הקבוע והיסוד המשתנה והם המתאימים לבטא מציאות המעשר שם לענין תמורה. היסוד הקבוע הוא המעשר הקדוש, הבלתי משתנה, והיסוד המשתנה הוא תמורתו.
לא ללמד על המעשר בלבד יצאה המלכות כי אם על כלל הקרבנות שאף הם ירדו לנצח לזווג עם המלכות1 ולהשוות הדינים של כל הקרבנות שאחר שאדם הקדישם הם לא משתנים אבל תמורתם קדש, בהלכות תמורה. אמנם כל הקרבנות אדם מקדישם, והיה מקום לומר שיוכל אף להמירם שהרי הוא הקובע קדושתן, לכן בא מעשר ללמדנו שכשם ששם מופקע הקרבן מן האדם ואינו משתנה שהרי עשירי הוא מן השמים, אף קרבן שהוקדש על ידי אדם, קבוע הוא בחינת נצח ולא משתנה אף ברצון אדם להמירו.

מעשר מלמד על הלכות תמורה של כל הקרבנות שכיון שמעשר הוא המקור הוא הקובע הלכותיהם שאין תמורה חלה בקרבנות ציבור, כמעשר שאינו קרבן ציבור, ואף אין תמורה חלה בקרבן בדק הבית כמעשר שהוא קרבן מזבח.

בביאור השוטינשטיין על הגמרא נכתב:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: משום דהוה – לפי שמעשר בהמה הוא מקרה של הכלל – “דבר הבא לידון בדבר החדש” – דבר שהיה בכלל שאר הדברים ויצא מן הכלל ובא לידון בדבר חדש, ולכן אין בו אלא חידושו שנאמר בו בפירוש בלבד. מעשר בהמה היה בכלל הקרבנות לענין תמורה, ובא לידון בדבר החדש, שחידשה בה התורה דין חדש של “תמורת שמו”, דהיינו שבהמה שנקראה “עשירי” בטעות נעשית קודש, יצא בכך מכללו הראשון, שנובג בו דין תמורה שונה, ולכן היה עולה על דעתנו שאין נוהג בו אלא הדין החדש ולא הדינים הרגילים של תמורה. לפיכך הוצרכה התורה לחזור על איסור תמורה בפרשת מעשר ללמדנו שדיני תמורה הרגילים כן נוהגים בו.

ובהערות לביאור:

אחת משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן (בברייתא דרבי ישמעאל השנויה בתחילת ספר תורת כהנים) היא: כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש, אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש”. דהיינו, דבר שנכלל בתורה עם דברים אחרים בכלל אחד, וחידשה בו התורה דין מיוחד שאינו נוהג בשאר הדברים שבאותו כלל, עלינו להניח שדבר זה יצא לגמרי מן הכלל וגם שאר הדינים שבאותו כלל אין נוהגים בו, שכמו שיצא מן הכלל לאותו דין חדש כך יצא מן הכלל לשאר דינים, אלא אם כן החזירו הכתוב בפירוש לכללו, לומר ששאר דיני הכלל נוהגים בו.

האר”י מבאר שהנהגת מידה זו היא הנהגת הגלות.
מובן, אפוא, מדוע דין תמורה ראוי שילמד במדה זו שהרי אמרו חכמים:

על הגאולה זה תלמוד ירושלמי, ועל התמורה זה תלמוד בבלי.

שהגלות היא בחינת תמורה למציאות השלימה והאידיאלית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.