זהר ח"א ר"י (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
זהר ח"א דף ר"י (ע"א):
בכל יומא. (והקל נשמע בית פרעה. והקל נשמע חסר וא"ו, מאי טעמא, אמר רבי אלעזר, דא היא שכינתא דבכאת על חרוב בי מקדשא ועל גלותהון דישראל. כתיב הכא, והקל נשמע, וכתיב התם, (ירמיה לא) קול ברמה נשמע. מה להלן שכינתא, אף כאן נמי שכינתא):
רבי אלעזר אמר, קלא בחשאי, דא היא קלא עלאה, דכל קלין נפקין מתמן. אבל קל בלא ו', דא היא צלותא דלתתא, דאיהי אזלא לאסתלקא בוא"ו ולאתחברא ביה:
תא חזי, והקל נשמע, דא הוא קל בלא וא"ו. דא היא קלא דבכאת על מקדש ראשון ועל מקדש שני. נשמע, כמה דאת אמר, קול ברמה נשמע. ברמה, מאי ברמה. דא הוא עלמא עלאה, עלמא דאתי. וסימניך, מן הרמה ועד בית אל, (תהלים קו) מן העולם ועד העולם. הכא ברמה, דא עלמא עלאה. דהא בההיא שעתא די ברמה נשמע. כדין מה כתיב, (ישעיה כב) ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד וגו':
והקל נשמע, לעילא לעילא. מאי טעמא. בגין דוא"ו אתרחק ואסתלק מניה, וכדין רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו. כי איננו, כי אינם מבעי ליה. אלא כי איננו, והא אוקימנא, כי איננו, דבעלה לא אשתכח עמה. דאלמלא בעלה ישתכח עמה, תתנחם עלייהו. דהא כדין בנהא, לא יהון בגלותא. ובגין דאיננו, לאו איהי מתנחמא על בנהא, בגין דבנהא אתרחקו מנה, על דאיננו עמה:
תא חזי, בית פרעה, דא הוא סימניך לעילא, ביתא דאתפרעו ואתגליין מניה כל נהורין וכל בוצינין, כל מה דהוה סתים, מתמן אתגלי. ובגין כך, קודשא בריך הוא אפיק כל נהורין וכל בוצינין, בגין לאנהרא לההוא קול, דאקרי קל בלא וא"ו:
תא חזי, כד יקים קודשא בריך הוא להאי קל מעפרא, ויתחבר בוא"ו, כדין כל מה דאתאביד מנייהו בזמנא דגלותא, יתהדר ויתעדנון בנהורין עלאין דאתוספן מגו עלמא עלאה. כמא דאת אמר, (ישעיה כז) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם.
"ויבך עליהם… והקול נשמע" רבי אלעזר לומד בגזירה שוה, שקול זה הוא קול בכי של גלות. נאמר כאן "נשמע" ונאמר "קול ברמה נשמע… רחל מבכה על בניה" קול בכי נשמע במצרים וקול בכי נשמע אצל רחל ללמדך שאף "בית פרעה" הוא ביטוי לגלות. "ביתא דאתפרעו ואתגליין מינה כל נהורין וכל בוצינין".
יתכן שהלימוד בגזירה שוה בא ללמדנו שכאן מתחילה הגלות הבונה את האומה הישראלית בחי' תפארת ישראל.
וכך כתב הרב קוק באורות ישראל (עמ' קנ"ה):
צורתם של ישראל צריכה להתברר, אם האנושיות הכללית של תוכן האדם עומדת היא בה בצביונה כמו שהיא אצל כל העמים, ועליה נבנתה הצורה הישראלית המיחדתה, או שמעקב עד ראש הכל הוא מיוחד. לבירור זה צריכים להשתמש במקורות שונים, תורניים, שכליים, הסתוריים, רזיים, הופעיים, שיריים, ולפעמים גם כן פוליטיים ואקונומיים. נראה הדבר שמקודם נערך הדבר שצורת האדם תשתלם בכללותה, ובתור תוספת ויתרון יגלה על האומה המיוחדת רוחה המפואר בהדרת קודש. אבל נתקלקלו הענינים ורוח האדם שקע כל כך בכלל, עד שלא היה החול יכול להעשות בסיס לקודש אלא אם כן יקלקל אותו, והוכרחה גלות מצרים לבא בתור כור הברזל, שצירפה את צד האדם שבישראל, עד שנעשה לבריה חדשה, וצורתו החולית נתטשטשה לגמרי. והוחל גוי פעם אחת על ידי הגרעין האנושי לצורה שמראש ועד עקב כולה ישראלית, יעקב וישראל.
הבכי הוא המבטיח, שאין זו צורתם הטבעית של ישראל, וזו מציאות קשה לישראל ועל כן בטוחים אנו שנצא מן הגלות הבלתי טבעית הזו ונחזור לעצמינו להיות "תפארת ישראל", וקול גדול ישמע בהיתקע בשופר גדול וכו'.
כבר ביארנו שהשמיעה שייכת במיוחד למידת גזירה שוה על פי דברי ה"נזיר" בקול הנבואה הקובע שמידת גזירה שוה היא נלמדת בהגיון השמעי עי"ש1.
1 קול הנבואה בפרק גזירה שוה עמ' פ"ה.