סנהדרין פ"ו (ע"א) – לימוד מדבר הלמד מעניינו ודבר הלמד מסופו
סנהדרין פ"ו (ע"א):
תנו רבנן לא תגנוב בגונב נפשות הכתוב מדבר אתה אומר בגונב נפשות או אינו אלא בגונב ממון אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מעניינו במה הכתוב מדבר בנפשות אף כאן בנפשות תניא אידך לא תגנובו בגונב ממון הכתוב מדבר אתה אומר בגונב ממון או אינו אלא בגונב נפשות אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מעניינו במה הכתוב מדבר בממון אף כאן בממון.
עי' במבוא לדבר הלמד מעניינו.
מידה זו מלמדת שפעמים הדבר מקבל משמעותו, לא רק מעצמו כי אם מן הסביבה שלו.
האדם מעצם יצירתו, אין השלמתו תלויה רק בו, וצריך הוא להשלמתו ולקיומו קשר עם סביבתו, לקבל ממנה ולתת לה.
יש דברים ומילים שאין משמעותן והבנתן מובנת בעצמאותן אלא רק בסביבתם ומההקשר הסביבתי אנו לומדים על משמעות הדבר.
על כן אמר "צא ולמד"1 דווקא במידה זו. זו המידה המלמדת שפעמים חייבים לצאת על מנת ללמוד.
גנב מפרש לא נכון את הקישור שלו לסביבה. הצורך הקיומי לקחת מהעולם שחוץ לו, עבר את גבולו למקום שאינו ראוי.
גונב נפשות רואה את הנפשות הסובבות אותו ואת המציאות הסובבת בצורה לא נכונה. רואה הוא את הכל כאילו נועד בשבילו בלבד וקיומו מתיר לו לקחת נפשות ולהתעמר בם. גם גונב ממון רואה את הסובב אותו כאילו נועד בשבילו בלבד.
הגנב רואה את עניינו כתכלית הכל ו"למד" הוא מעניינו ולוקח ממנו את קיומו העצמי. ההנהגה הזו מקורה בקדש בדבר הלמד מעניינו.
עונשו של הגנב צריך ללמדו את צורת הקשר הנכונה עם סביבתו.
"דבר הלמד מעניינו" מלמדנו לקחת מן הסביבה יסודות נכונים של חיים ושל יחס נכון לממון.
1 רק בהתייחסות למידת דבר הלמד מעניינו אומרת הגמרא את הלשון "צא ולמד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן". לכאורה לשון זו ראויה לכל מידה. לפי דברינו מובן שרק במידה זו מתקיים "צא ולמד" מהסביבה הקרובה לך. ודו"ק.