עבודה זרה מ"ו (ע"ב) – לימוד מקל וחומר

עבודה זרה מ"ו (ע"ב):

יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד במחובר אצל גבוה אם תמצא לומר יש נעבד במחובר אצל גבוה מכשירי קרבן כקרבן דמו או לא אמר רבא קל וחומר ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה דכתיב לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב לא שנא תלוש ולא שנא במחובר נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא או חילוף ומה נעבד שאסור בתלוש אצל הדיוט מותר במחובר לגבוה שנא' אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם לא שנא להדיוט ולא שנא לגבוה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אינו דין שמותר במחובר לגבוה ואי משום בית ה' אלהיך מיבעי ליה לכדתניא בית ה' אלהיך פרט לפרה שאינה באה לבית דברי ר"א וחכמים אומרים לרבות את הריקועים אמר ליה אנא קאמינא לחומרא ואת אמרת לקולא קולא וחומרא לחומרא פרכינן אמר ליה רב פפא לרבא וכל היכא דאיכא קולא וחומרא לקולא לא פרכינן והא הזאה דפסח דפליגי רבי אליעזר ורבי עקיבא דרבי אליעזר סבר לחומרא וקא מחייב ליה לגברא ורבי עקיבא לקולא ופטר וקא פריך רבי עקיבא לקולא דתנן השיב רבי עקיבא או חילוף ומה הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה השבת שחיטה שהיא דאורייתא לא כל שכן התם רבי אליעזר גמריה ואייקר ליה תלמודא ואתא רבי עקיבא לאדכוריה והיינו דאמר ליה רבי אל תכפירני בשעת הדין כך מקובל אני ממך הזאה שבות ואינה דוחה את השבת.

נראה שלרבא יסוד האיסור הוא שכיון ששם גנאי יש על הדבר אינו מתאים להיות משמש לגבוה.
אין הדבר דומה לאיסור עבודה זרה שהוא מטעם שנעשה בו איסור, אלא משום גנאי ובזיון.
על כן באתנן למד רבא שאין הבדל בין מחובר לתלוש, שהרי שמו עליו אף במחובר, ומזה למד בק"ו לאסור נעבד במחובר לגבוה.
אבל רב הונא בריה דרב יהושע הבין שיסוד האיסור הוא שנעשה בו איסור עבודה זרה, ועל כן למד שעל ההרים אלוהיהם וכו' גם על גבוה, שאין ההר נאסר בזה שעובדים אותו, ומזה למד בק"ו להתיר אתנן מחובר לגבוה.
מכאן באה צורת דרשתם את הפסוקים ולימודים בקל וחומר.
רבא למד באתנן ומחיר כלב שהם ביטויים לדבר של גנאי ובזיון, ועל כן אין הבדל בין מחובר לתלוש.
רב הונא למד שבעבודה זרה לא נאסר מחובר בין גבוה להדיוט וק"ו לאתנן שאיסורו קל שלא נאסר במחובר לגבוה.
רבא מחזק את דרכו בכלל "קולא וחומרא לחומרא פרכינן".
במסורת הש"ס שלחו לשני מקומות בש"ס שמופיע בהם ביטוי דומה:

לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן.

יש לדון אם אכן מקור הביטויים שוה.
רבנו חננאל בסוגיין מבאר שבספק בשל תורה הלך אחר המחמיר. ואת הביטוי המיוחד "פרכינן" מבאר הוא שפרכינן קולא מקמי חומרא. (לא כמו שפרש"י שפרכינן היינו דיינינן ק"ו, ולשון פירכא לקל וחומר הוא משום שהוא בלשון שאלה).
כך פירשו גם את גדר "לחומרא מקשינן" אלא ששם יש שפרשו שלא משום ספק הוא אלא כך היא המידה בתורה שלחומרא מקשינן¹.
נראה שאף כאן י"ל שכך היא המידה בק"ו "שלחומרא פרכינן" והיינו כמ"ש בענין היקש שהוא בחי' דין וחומרא שבמהות עניינו לחומרא מקשינן, אף ק"ו "הלא דין הוא" ואף הוא במהות חומרא. גם הביטוי "אין עונשין מן הדין" מבטא את הדין שבק"ו².
שמא י"ל שלרבא נקרא ק"ו לשון "פירכא" שעניינו עבודת פרך כדרשת חכמים "בכל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך – דא פירכא" וזה מה שאמרו ש"ק"ו אדם דורש מעצמו" שיש במשמעות גם דרישה מעצמו להוסיף ולעבוד ולתבוע מעצמו מעבר למה שאמרה תורה בפירוש, וכיון שיש כאן דרשה מעצמו – על כן פרכינן לחומרא³.
אולי על זה גופא נחלק רב הונא בריה דרב יהושע וסובר שקל וחומר ממידת החסד היא כמו שכתבו בספרי חסידות שי"ג מידות שהתורה נדרשת הם כנגד י"ג מידות רחמים ומידה ראשונה היא "א-ל" בחי' "חסד א-ל כל היום", ומידה זו מעוררת חסד ורפואה בעולם.
על כן רב הונא לא מקבל את הביטוי "לחומרא פרכינן" אלא לדעתו אדרבה חילוף הדברים וה"קל" קודם ל"חומר", ומגמת מידה זו היא הקל ולא החמור ולקולא אזלינן.
(לפי רבינו חננאל לכאורה קשה מה דעת רב הונא בריה דרב יהושע, והלא בשל תורה הלך אחר המחמיר).
לפי זה יש לומר שאף שעל הכלל "לחומרא מקשינן" לית מאן דפליג, על הכלל של "לחומרא פרכינן" מצאנו מחלוקת ועניינה עצם ההתייחסות למידת קל וחומר אם מגמתה היא "עבודת פרך" או להקל.
לעצם הלימוד בק"ו בסוגיא יש לומר שיש כאן שני איסורים האחד אתנן והשני עבודה זרה. בין שניהם ברור שאתנן הוא בחי' "קל" ועבודה זרה היא "חומר". על כן לרבא שמבין שבאתנן נאסר גם מחובר לגבוה, ק"ו לע"ז שיאסר ולרב הונא אם בעבודה זרה מותר מחובר לגבוה, ק"ו שיהיה מותר באתנן מחובר לגבוה.
הראשון לחומרא והשני לקולא.