י"ג מידות

שבועות ט’ (ע”ב) – לימוד מגזירה שוה

שבועות דף ט’ (ע”ב):

רבי שמעון אומר שעירי הרגלים מכפרין אבל לא שעירי ר”ח וכו’: אמר רבי אלעזר א”ר אושעיא מאי טעמיה דר”ש אמר קרא ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה והאי קרא בשעיר דר”ח כתיב ויליף עון עון מציץ נאמר כאן עון ונאמר להלן עון מה להלן טומאת בשר אף כאן טומאת בשר אי מה להלן עולין אף כאן עולין עון העדה כתיב מכדי מיגמר גמרי מהדדי נכפר דר”ח אדידיה ואדציץ נפקא מינה להיכא דנשבר הציץ אמר קרא עון עון אחד הוא נושא ואין נושא ב’ עוונות.

נאמר בשעיר של ר”ח בתורה (ויקרא, י’ ט”ז-י”ז)

ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שרף ויקצף על אלעזר וגו’ ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה.

ונאמר בעון הציץ (שמות כ”ח, ל”ח):

והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל.

למדו גזירה שוה מציץ שמדובר על טומאת בשר קודשים ואם כן בא שעיר ר”ח לכפר על עון אוכל בטומאה שכן כתיב “עון העדה” שעל אנשים שעיר ר”ח מכפר.
ובירושלמי שבועות (פ”א, ה”ד) למדו:

נאמר כאן נשיאות עון ונאמר להלן נשיאות עון… מה להלן עון הקריבין ולא עון המקריבין אף כאן עון הקריבין ולא עון המקריבין.

ופירש הפני משה:

עון הקרבן האוכל בשר קדש טמא והוא טהור.

“נשיאת עון” היא ביטוי מיוחד לכפרת עוונות. על הקב”ה נאמר “נושא עון” והיינו שהוא בעצמו נושא את העוונות ולא משאיר לחוטא לשאת אותו.
אף קין אמר “גדול עווני מנשוא” והיינו שאינו יכול לשאתו מרוב גודלו.
“נשיאות” הוא לא ביטוי של פעולת הנשיאה, אלא ביטוי למציאות המיוחדת של עון הנישא על ידי הכהן וכדומה.
יש כאן חיבור ומיזוג של העון עם הכפרה. של הדין עם הרחמים והחסד. על כן למדו זאת בגזירה שוה על כפרת שעיר של ראש חודש1.
בבבלי הזכירו רק את המילים “עוון” “עוון” העוון עצמו הוא בר כפרה והוא עצמו דבר ממותק בעצם האפשרות לכפר עליו.


1 עי’ בשער הכוונות ענין ויעבור דרוש ו’: “נושא עון הוא תיקון העשירי… ומלת נושא נשא כתיב חסר ו’ והוא בגי’ שכ”ה ניצוצו’ הדינין המתמתקים בשם ד’ כי חיבור שכ”ה ושם הויה הם בגי’ נשא וז”ס מ”ש באד”ר חזי הוינא וארו חד נהורא עלאה נהיר וסליק לשכ”ה עיבר כו’. וארו חד חשוך אתסחאי כו’ א”ל נושא עון חמית’ הרי שנושא עון ה”ס שכ”ה ניצוצין שהם דינין חשוכין שהיו נרחצי’ ומתמתקים ע”י שם ההויה הנקרא נהורא עלא’ וחיבו’ שכ”ה וד’ בגי’ נשא”.
ופירוש התפילות והברכות לר’ יהודה בן יקר (רבו של הרמב”ן):
“אלוקינו ואלוקי אבותינו מחלו לעוונותינו” – מחילה לשון חכמים הוא. ואיתא בספרי (האזינו שי”ט) “ותשכח אל מחולליך” – האל המוחל לך על כל עוונותיך.
הרי שהעוונות מתמתקין במהותם.
מכאן בא הלימוד בגזירה שוה. ודו”ק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.