זבחים ח' (ע"ב) – לימוד מכלל פרט וכלל
זבחים דף ח' (ע"ב):
כלל מתקיף לה ר' יעקב מנהר פקוד הא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא כללא קמא מרבי זבחים ותו לא כללא בתרא לה' כל דלה' ואפי' לעופות ואפי' למנחות.
מחלוקת אם כללי בתרא צריך להיות דומה לכללא קמא. ועי' הליכות עולם עם פירוש יבין שמועה אות כ"ז שביאר ע"פ רש"י שהדמיון הוא בגודל הריבוי שכל כלל מרבה. והביא שתוס' כתבו שהמילים צריכות להיות שוות, ודחה פירושם עיי"ש.
לעצם המחלוקת נראה שהדעה שהכללים צריכים להיות שווים מתאימה לדברי הרב קוק בביאור מידה זו. דברי הרב קוק מקורם בדברי התולעת יעקב זו לשונו:
כלל הוא מה שהיו כלם בכח, פרט הוא האצילות שנאצל איש איש לדגלו, וכלל שלא תאמר אחר שנאצלו אין להם יותר שום צורך בבעל הכלל הוא הגחלת, ע"כ חזר וכלל לומר שהפרט תלוי ונאחז מן הכלל אשר משם נאצל.
ולשונו של הרב (ע' בדבריו השלמים והמלאים):
מציאותם של הפרטים בעליוניות מצבם היא הרבה יותר נשגבה ויותר מהותית ממציאותם החלשה ברדתם במקומם עד שהם נראים בצורה של פרטים. ועל כן אין להם עמדה עצמית בפרטיותם, ומקלטם המציאותי מוכרח להיות לשוב אל הכלל, שהוא מצוי בכל מקום, בראשית המציאות ובאחריתו, ברומו ובשפלותו, במרומי רומו ובעומק תהומו…
הדעה שהכלל הראשון והכלל האחרון אינם שוים מקורה בדברי האר"י והרמ"ע מפאנו על פי הזוה"ק.
לדעת האר"י הכלל הראשון ת"ת והאחרון יסוד ולרמ"ע מפאנו הראשון כתר והאחרון מלכות.
הרי שאינם שוים ומכאן דעת תנא דבי רבי ישמעאל.