י"ג מידות

זבחים קי”ט (ע”א) – לימוד מגזירה שוה

זבחים קי”ט (ע”א):

א”ל ריש לקיש לרבי יוחנן מעשר שני נמי ליתני א”ל מעשר שם שם מארון קא ילפי כיון דארון לא הוה מעשר נמי לא הואי אי הכי פסח וקדשים נמי דשם שם מארון ילפי דכיון דארון לא הוה אינהו נמי לא הוו א”ל [דאמר לך] הא מני ר”ש היא דאמר אף צבור לא הקריבו אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן אבל חובות שאין קבוע להם זמן הכא והכא לא קרב.

לפי סוגיא זו נדחתה הגזירה “שם” “שם” מארון.
הגזירה השוה היא שנאמר במעשר שני (דברים י”ד, כ”ג):

ואכלת לפני ה’ אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך וגו’.

ונאמר בארון (שמות מ’, ג’):

ושמת שם את ארון העדות.

המילה המשותפת שם מלמדת שרק כשהארון נמצא, שם אוכלים מעשר שני.
כאמור נדחתה הגזירה השוה מכח השאלה שגם פסח וקדשים ילמדו בג”ש זו שלא ינהגו במקום שאין ארון וזה אינו שהרי פסח נוהג, במקום שאין ארון.
בירושלמי מגילה (פ”א, ה”ב) למדו גזירה שוה זו גם למסקנה אלא שבצורה שונה לגמרי והוסיפו עוד ג”ש כדלקמן:

ר’ אבהו בשם ר’ יוחנן שם שם מה שם שנאמר להלן הבמות אסורות אף שם שנאמר כאן הבמות אסורות
ר”ש בן לקיש בעא קומי ר”י מעתה אם אין ארון אין פסח א”ר יוסי בי ר’ בא אזכרה אזכרה מה אזכרה שנאמר להלן הבמות אסורות אף אזכרה שנאמר כאן הבמות אסורות.

ופירש הפני משה שהגזירה השוה “שם” “שם” היא שלומדים מעשר שני מפסח. במעשר שני נאמר שם כדלעיל, ובפסח נאמר “שם” (דברים ט”ז, ב’):

וזבחת פסח לה’ אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה’ לשכן שמו שם.

מה שם שנאמר בפסח, הבמות אסורות ורק בבמה הגדולה אפשר להקריבו כגון בנב וגבעון, כך מעשר שני הבמות אסורות וצריך לאוכלו בבמה גדולה כגון נב וגבעון.
על זה שאל ריש לקיש שלכאורה נאמר “שם” בארון ואם אין ארון אין פסח, ואם כן לא יזבחו פסח בנב וגבעון ועונה ר’ יוסי בי ר’ בא, שלומדים גזירה שוה “אזכרה” “אזכרה” ורבו הפירושים ונראה שהנכון הוא שנאמר פסח בפרשה דלעיל (דברים ט”ז, ג’):

למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.

ונאמר בקרבנות (שמות כ’, כ”א):

וזבחת עליו את עלתיך… בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.

הדגש על “בכל המקום” רומז גם לנב וגבעון, ועל כן גם פסח שנאמרה בו “אזכרה” ינהג גם בנב וגבעון, וממנו ילמד מעשר שני.
גם פסח וגם מעשר שני, מטרתם להביא את האדם הפרטי, לפגוש את הקדש והמקדש, את כלל ישראל בעבודת ה’ שלו כדי להמשיך את המסורת ולזכור את יציאת מצרים ואת תפקיד עם ישראל.
פסח קבוע לו זמן, שהוא מועד יציאת מצרים, ומעשר שני לא קבוע לו זמן אלא תלוי הוא בעבודת האדמה ובתבואה אשר האדם זוכה בה. לימוד גדול יש כאן שכל אדם פרטי אשר יש לו תבואה בשדה צריך לדעת שיש קשר בין התבואה וחייו הפרטיים לבין כלל ישראל ועבודת ה’ שלו.
לכן למדו מפסח בג”ש “לשכן שמו שם”, שאדם צריך להיות “שם” ושם תיקבע מציאותו ומדרגתו. ועי’ בכמה מקומות שדרשו ג”ש זו של “שם” “שם” ובמשכ”ש.
ר”ש בן לקיש שואל שאולי זה תלוי בארון והגמ’ עונה שלא. “בכל המקום אשר אזכיר את שמי” שמה תזבח עולותיך ואבוא אליך וברכתיך והמפגש אינו דווקא עם הארון כי אם עם כלל ישראל בעבודתו את ה’ אלוקיו.
בבבלי לא לומדים מעשר שני מפסח. פסח הוא מחובות הקבוע להם זמן ומעשר שני אין קבוע לו זמן.
בירושלמי בלימוד הגזירה השוה מצאו נקודה פנימית משותפת למעשר שני ולפסח והיא החשיבות של התכללות של כל אחד ואחד בכלל ישראל. בידיעת ההיסטוריה של יציאת מצרים והעברת המסורת התורה והיראה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.