זבחים ס"ה (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
זבחים ס"ה (ע"א):
ומלק ממול עורף אתה אומר ממול עורף או אינו אלא מן הצואר ודין הוא נאמר כאן ומלק ונאמר להלן ומלק מה להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף אי מה להלן מולק ואינו מבדיל אף כאן מולק ואינו מבדיל ת"ל ומלק והקטיר מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו.
לשון מיוחדת נאמרה כאן "ודין הוא נאמר כאן ומלק" וכו' לשון שאינה ראויה לכאורה לגזירה שוה.
אכן רש"י חולין כ"ב. ד"ה אומר שהלימוד הוא בהיקש.
כאן פרשו המפרשים שמדובר בגזירה שוה וצ"ע על השימוש במילים "ודין הוא".
בעולת העוף נאמר (ויקרא א', ט"ו):
והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה וכו'.
ולא נאמר ממול עורפו שהכוונה מאחור – בצד האחורי של הצוואר.
ונאמר בחטאת העוף (שם, ב', ה'):
… והקריב את אשר לחטאת ראשונה ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל.
וילפינן בגזירה שוה שאף העולה מליקתה "ממול עורפו" מאחורי הצואר.
המליקה בעוף מבטאת איזו בחינה של "אלימות". אינה נעשית בשחיטה ובכלי לקבל הדם אלא בצפורן ועל ראש המזבח "ונמצה דמו אל קיר המזבח". מליקת העוף מלמדת שגם ל"פושעים" חסרי כל, יש מקום במקדש ובמזבח.
הדבר מזכיר את הנאמר באדר"ן על משנת "והעמידו תלמידים הרבה":
'והעמידו תלמידים הרבה', שבית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים.
חיבור רחוקים למזבח ראוי להיות נלמד בגזירה שוה המחברת בין דברים רחוקים. אמנם כאן יש משהו מיוחד שנוהגים בעוף ב"אלימות" וזה אולי רמוז באמירה "ודין הוא" שמידת הדין פועלת במקרה מיוחד זה.