י"ג מידות

זבחים פ”ג (ע”א) – לימוד מגזירה שוה

זבחים פ”ג (ע”א):

נכנס לכפר. תניא רבי אליעזר אומר נאמר כאן לכפר בקודש ונאמר להלן וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש מה להלן בשלא כיפר אף כאן בשלא כיפר רבי שמעון אומר נאמר כאן לכפר ונאמר להלן ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר מה להלן בשכיפר אף כאן בשכיפר במאי קמיפלגי מ”ס דנין חוץ מחוץ ואין דנין חוץ מבפנים ומ”ס דנין בהמה מבהמה ואין דנין בהמה מאדם.

רבי אליעזר סובר שעצם כניסת הדם לפנים פוסל אותו אף שלא זרקו וכיפר ממש. ורבי שמעון סובר שרק אם זרק הדם בפנים פוסל ולא עצם ההבאה.
בפסוק נאמר (ויקרא ו’, כ”ג):

וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף.

ונאמר בעבודת יום הכיפורים (שם ט”ז, י”ז):

וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו וגו’.

ביום הכיפורים כבר “בבואו לכפר בקדש” עוד קודם שעבד, כבר אסור שיהיה אדם באהל מועד. ומכאן למד רבי אליעזר בג”ש “לכפר בקדש” שגם בכניסת הדם לאהל מועד עוד קודם זריקתו כבר נפסל.
יש לציין שגם בדם החטאת נאמר “אשר יובא מדמה אל אהל מועד” ויש לפרש שכבר משהובא דמה נפסלת מ”מ הדין בכהן גדול מקובל היה ולכן לומדים ממנו בגזירה שוה שיתכן שכוללת גם “הבאה” “הבאה”.
הכפרה באה מתוך החיבור אל הקדש ועליית “המכפר” לספירות עליונות אשר משם באה הכפרה והתשובה.
על כן בכהן גדול עצם כניסתו אל הקדש, מתחילה את הכפרה, המתמשכת בהמשך בעבודתו הנעשית בפנים.
החטאת החיצונית שאינה מכפרת על ידי כניסה אל הקדש פנימה אלא אדרבה נפסלת היא כשמגיעה אל מקום שלא שייך אליה, גם בה אנו אומרים שעצם הכניסה כבר פועלת את פעולת הקדש והזריקה היא רק ביטוי למפגש עם הקדש, ועל כן נפסלת כבר בבואה אל הקדש.
וזה מה שנאמר “לכפר בקדש” ביטוי לכפרה בעצם המפגש עם הקדש שהבאת הדבר למקום כבר מתחילה פעולת הכפרה, ומכהן גדול נלמד לפסול דם הנכנס לפנים.
הגזירה השוה מלמדת על הכפרה הנעשית בעצם המפגש עם הקדש1. יש כאן תוכן פנימי משותף המבטא את צורת הכפרה במפגש עם הקדש. ביטוי חיובי בעבודת כה”ג וביטוי של פסול בדם הנכנס לפנים.
רבי שמעון לומד מפר ושעיר של יום הכיפורים שנאמר בהם (ויקרא ט”ז, י”ז):

ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש יוציא אל מחוץ למחנה וגו’

אף כאן נאמר “הובא את דמם לכפר בקדש” וכאן הלא מדובר אחר הכפרה ממש שמוציאים אותם לישרף.
ר”ש מעדיף לימוד מבהמה לבהמה ומכאן שהפסול נעשה רק כשזורקים את הדם ועושים עמו עבודת כפרה בפנים.
לרבי שמעון רק משהושלמה כניסת הדם לפנים נחשב הוא שהובא אל הקדש פנימה. ולכן רק אז הוא נפסל ופוסל וזה מה שילפינן בג”ש.
מחלוקתם היא, אפוא, האם חלק מן התהליך, היינו, ראשית התהליך שהוא הבאת הדם, האם כבר נחשב לתהליך וההמשך רק מבטא זאת או שצריך להשלים התהליך כדי להגדיר את הכניסה אל הקדש.
הדבר מזכיר את מושג הקידושין והאירוסין. האם הוא בעצם שלמות הקשר, וההמשך רק מממש אותו ומביאו לידי ביטוי מעשי, או שהכל זה תהליך שראשיתו אירוסין והמשכו והשלמתו בנישואין2.
נראה שנחלקו ביסוד זה של הקדש אם עצם המפגש בתחילה הוא השיא ואח”כ בא מימוש או שהוא תהליך.
בגזירה שוה נחלקו אם “לכפר בקדש” “לכפר בקדש” הוא הגזירה השוה והדגש הוא על הקדש שהוא בחכמה וזה מבטא את השוווי הפנימי ביניהם שעצם המפגש עם הקדש הוא הפועל או שהגזירה השוה היא “לכפר” “לכפר”, והיינו הפעולה והתהליך הוא העיקר. וזו נקודת השווי.


1 עי’ קהילת יעקב ערך כפר שהכפרה מקורה בחכמה שהוא קודש וידוע שהתשובה מקורה בבינה. עבודתנו אינה מגיעה לשם ולכן עצם הביאה אל הקדש כבר פועלת.
2 וביארנו בזה המחלוקת אם חופה קונה. הדעה שאירוסין היא השלימות, שכל החיים הם ביטוי לשלמות זו מבוארת בדברי הרב קוק בעולת ראי”ה על וארסתיך לי לעולם. והדעה שאירוסין הם חלק מתהליך החיבור בין איש לאשתו מבוארת בדברי רמח”ל באגרת שע”ט. עי’ שיעור כללי בענין חופה קונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.