שבת י' (ע"א), חולין פ"ג (ע"א) ופסחים (פ"ח ע"א) – לימוד מגזירה שוה
מהדורה קמא – למהדורה תניינא לחץ כאן
א. שתי דרשות בגזירה שוה לאותו פסוק
הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" נדרש בשני מקומות בגמרא במידת גזירה שוה.
האחד במסכת שבת דף י' ע"א:
רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא הוה קא חליש לבייהו תנא להו רב חייא בר רב מדפתי (שמות יח) "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית כתיב הכא "ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב" וכתיב התם (בראשית א) "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד"1.
והשני במסכת חולין דף פ"ג (ע"א) בדין "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".
משנה (ויקרא כב) יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה את זו דרש רבי שמעון בן זומא נאמר במעשה בראשית (בראשית א) יום אחד ונאמר באותו ואת בנו יום אחד מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה:
כך לשון האר"י בהנהגת מידת גזירה שוה:
לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החסד והגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת.
וכך לשון תיקוני זהר (תיקון ל' דף ע"ד):
ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד – "ערב" דא ערב דיצחק, "בקר" דא בקר דאברהם, "יום אחד" עמודא דאמצעיתא וצדיק דחשבינן חד.
"ערב" זו מידת הגבורה והדין. "בקר" זו מידת החסד, יום אחד – זו מדת תפארת האמצעית הכוללת גם מידת יסוד.
הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" ממזג את החסד והגבורה ומשוה ביניהם. ראוי הוא להיות נדרש בגזירה שוה.
ב. ביאור הגזירה שוה שבת דף י'
העולם לשון העלם2. העולם מעלים את האמת מעיני הברואים.
מציאות זו היא הגורמת לדינים שבין אדם לחבירו, לטוען ונטען, לנזיקין ועוד.
הדיינים הפוסקים את הדין ומושיעים עשוק מיד עושקו הם מגלים את האמת.
דיין שדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף למעשה בראשית, כיון שמעשה בראשית לא נגמר. "אשר ברא אלוקים לעשות" הקב"ה השאיר לבני אדם לעשות ולתקן את הבריאה. הדן דין אמת לאמיתו מתקן את הבריאה.
עקרון זה נלמד בגזירה שוה. הדיין הדן את הדין צריך להשתמש במידה זו כדי להוציא את האמת. צריך הוא לשמוע את כל הצדדים, להקשיב לכל אחד ולברר את נקודת האמת שבדבריו ואז להכריע את הדין.
כך לשון ספר הלכות קטנות (תש' קל"ד) על הדין הנעשה בשלושה דיינים:
אי אפשר בפחות משלשה, אחד מזכה ואחד מחייב, ואחד דן לפי שמכריע ביניהם, ואם אין דיין בטל דינא.
ההכרעה שייכת במיוחד לגזירה שוה "שהוא מכריע בין חסד וגבורה".
כח הבירור בדין הוא בירור האמת מן השקר. זו מדת האמת השייכת במיוחד אל התפארת. "תתן אמת ליעקב".
ג. ביאור גזירה שוה חולין פ"ג
השחיטה ודין "אותו את בנו לא תשחטו ביום אחד" באים לברר את הטוב מן הרע, למרק ולבסם את הדין3.
בשער המצוות אשר חברו מהרח"ו על פי מה שקיבל מרבו האר"י נאמר:
מצוות השחיטה… כבר נתבאר אצלינו בפרשת עקב בענין אכילת המזון כי כל הנבראים כלם מעורבים מטוב ורע וצריכין להזדכך ולעלות במעלות החומר הראשון שבו נבראו במעשה בראשית… למתק הדינין והגבורות ע"י השחיטה… כי ע"י השחיטה מתמתקין הדינים כנזכר… ש"ך ניצוצין דאזדרקו ומיתו וכלם הם במקום ההוא כי שם מקום הדם והדינין וע"י השחיטה מתמתקין ומתבררין כנזכר:
על כן השחיטה צריכה להיות בדרך של רחמים, ולא חלילה של אכזריות.
כך אמרו בזהר (ח"ג צ"ב):
לא תשחטו ביום אחד. א"ר יהודה מ"ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א"ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת"ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:
תרגום: לא תשחטו ביום אחד: א"ר יהודה מהו הטעם. אם תאמר שהוא מחמת עגמת נפש של הבהמה, א"כ נשחוט זה בבית אחד, ולזה בבית אחר. או לזה עתה, ולזה אחר כך, אמר לו, יש מי שמתיר זה, ואינו כן, אלא ביום אחד ממש.
למדנו "יפה תענית לחלום רע, כאש לנעורת". ועיקר התענית הוא באותו יום ממש, ולא ביום אחר. מ"ט, משום שאין לך יום למטה שאין שולט עליו יום אחר עליון. וכשהוא שורה בתענית חלום למדנו, שיום ההוא אינו עובר עד שנתבטל אותה הגזירה. ואם דוחה את התענית ליום אחר, כבר היא שליטה של יום אחר, ואין יום אחד נכנס בחבירו – ביום אחר.
כעין זה, אין לך יום, שלא נתמנה עליו יום עליון למעלה, וצריך האדם להשמר, שלא יעשה פגם באיזה יום, שלא ישאר פגום כלפי שאר ימים האחרים. ולמדנו בהמעשה שלמטה, מעורר מעשה למעלה. אם אדם עושה מעשה למטה כראוי, מתעורר כך גם הכח שלמעלה, עשה אדם חסד בעולם, נתעורר חסד למעלה, ושורה ביום ההוא ומתעטר בו בשבילו. ואם נוהג אדם ברחמים למטה, מעורר רחמים על אותו יום, והוא מתעטר ברחמים בשבילו. ואז יום ההוא עומד לו להיות מגין עליו בשעה שיוצרך לו. כעין זה הוא, בהיפך מזה אם עושה אדם מעשה של אכזריות, מעורר כך באותו יום, ופוגם את היום, ואח"כ עומד עליו אותו יום להתאכזר ולכלותו מן העולם. במדה זו שאדם מודד מודדים לו. למדנו, שאכזריות נמנעה מישראל, יותר מכל שאר העמים. ולא יראה מהם מעשה אכזריות בעולם. כי כמה בעלי עינים עומדים על האדם לקטרג עליו במעשה ההוא. אשרי מי שמראה מעשה כשר למטה. כי במעשה תלוי הדבר לגמרי, לעורר כנגדו למעלה דבר אחר.
ר' יהודה מדגיש ש"לא תשחטו ביום אחד" היינו "יום אחד ממש". מה כוונתו?
נראה שכוונתו שיש משמעות לימים בסדר ובצורה שבה נוצרו במעשה בראשית.
"ויהי ערב ויהי בקר" – הלילה קודם ליום, ושניהם הלילה והיום מהוים יחידה אחת "יום אחד" מבחינת המידה והתכונה השלטת באותו יום.
האדם במעשיו קובע הנהגת היום. אם נוהג בדין, שולטת הנהגת הדין, ואם נוהג ברחמים שולטת הנהגת הרחמים.
על כן ראוי לו לאדם לנהוג ברחמים בכל יום מהימים על פי צורתם במעשה בראשית.
לכן "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" היינו ביום אחד כמו שכתוב במעשה בראשית "ויהי ערב ויהיה בוקר יום אחד", כדי שלא לעורר אכזריות באותו יום4.
מצוה זו, באה לבשם את הדין, על מנת שלא תשלוט מידת הדין הקשה. בישום הדין ומיזוגו ברחמים בא לידי ביטוי במידת גזירה שוה כלשון האר"י הנזכר לעיל "ואז יהיה העולם נדון בדרך ממוזג".
ד. גם הגמרא בפסחים פ"ח (ע"א) דורשת את הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" במידת גזירה שוה:
אמר רבי יוחנן גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר "ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדו ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ כי גדול יום יזרעאל" וכתיב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".
ופרש"י:
יום יזרעאל – יום כנישהון מתרגמינן וקרי ליה יום כיצירת בראשית.
וכתב על זה המהרש"א:
עיין פירש״י. אבל כמה קראי כתיבי כה״ג ״יום הגדול״, ולא דרשינן בהו שהוא גדול כיום שנברא בו שמים וארץ. גם דאין גדולת אותו יום כיום היצירה מפורש.
וי״ל דכמו ביצירת ימי בראשית, ביום ראשון נברא החומר הראשון שהוא יש מאין, משא״כ בשאר ימי היצירה שנקבע לכל אחד צורתו במאמר הש"י, וכפרש״י בחומש (בראשית א, יד. ב, ד) שהכל נברא ביום ראשון במאמר אחד, וכ"א נקבע ביומו. ולמעלת היום אחד, נכתב בשינוי לשון יום אחד כדאיתא במדרשות שאז היה ה׳ אחד ושמו אחד, כן ביום קיבוץ גלויות יהיה גדול הפלא כאילו יהיה בריאה יש מאין דכתיב באותו יום: ״ראש אחד״, דמלת ״אחד״ מיותר, דראש נמי משמע אחד. אבל הרמז כי אותו יום, יהיה מיוחד במעלתו כיום ראשון מיצירת ימי בראשית, שנאמר בו ״אחד".
המהרש"א מבאר שהלימוד בגזירה שוה הוא לא במילה "יום" כרש"י, כי אם במילה "אחד".
ביארנו לעיל את הדרשות בג"ש את הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" על הדן דין אמת לאמיתו ששותף למעשה בראשית, ועל אותו ואת בנו שהיום הולך אחר הלילה.
וכאן הוסיפו לימוד נוסף על קיבוץ גלויות שהוא כיום שנברא בו שמים וארץ.
ביארנו ש"ויהי בוקר יום אחד" מבטא את מיזוג הדין והחסד שהם בחי' ערב ובוקר, והם נעשים יום אחד בתפארת הממזגת אותם. על כן פסוק זה נדרש בגזירה שוה שהיא בהנהגת התפארת5.
אף כאן קיבוץ גלויות מבטא תכונת המיזוג והאיחוד.
ויש לומר שאף הביטוי "יום יזרעאל" בתרגומו "יום כנישהון" הוא גם ביטוי של "יום אחד", יום המקבץ את הניגודים לחיות אחד. זו תכונת קיבוץ גלויות. על כן למדו דווקא בגזירה שוה שהיא הנהגת האחדות והמיזוג.
נראה שחז"ל במימרא זו באים לתאר את הקושי הגדול בקיבוץ גלויות עד שדימו אותו לבריאת שמים וארץ. מהו הקושי? מן הגזירה השוה נלמד שהקושי הוא במושג "אחד". לעשות את בני יהודה ובני ישראל לעץ אחד, קשה, כמו לעשות את הערב והבוקר ליום אחד.
מידת גזירה שוה היא המקור לכח המאחד כוחות שונים ולעשותם אחד. והיא המקור לגדולת יום קיבוץ גלויות, בו עם ישראל מצליח להיות אחד. "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמו"ב ז', כ"ג).
1 לכאורה "יום אחד" מיותר שהרי הדרשה היא "ויהי ערב ויהיה בוקר". ויתבאר לקמן.
2 עי' קהלת רבה על הפסוק "גם את העֹלם נתן בליבם" שכיון שכתוב בלא ו': "העֹלם", דרשו מילה זו מלשון העלם והסתר: "אמר ר' אחווה בריה דר' זירא: "העולם" הועלם מהם".
3 עי' שבת קנ"ו (ע"א): "האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא א"ר אשי אי אומנא אי גנבא אי טבחא".
4 כיון שהשחיטה מבררת את הטוב מן הרע על כן ראוי שהיום ילך אחר הלילה שכן ההתחלה היא בשלילה ובהמשך מתברר הטוב והאור, בבחינת "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" "ויתרון האור מן החושך" ולעולם ההעדר קודם להוי'ה. זו לשון צדקת הצדיק אות י"א:
ילפינן מברייתו של עולם דבכל דבר הלילה קודם ליום כדאיתא ריש ברכות (ב'.). כי בכל דבר ההעדר קודם להויה וכי אשב בחושך אדע כי אחר כך ה' אור לי (מיכה ז' ח'). כי כל חיי האדם כך מורכבים מהזמן חושך ואור יום ולילה כך חוזר חלילה רק שהחושך קודם דקליפה קודמת לפרי. חוץ בקדשים קיימא לן הלילה אחר היום כי מי שכבר בא אל הקודש היום קודם כמו מי שעומד תוך הפרי אצלו הפרי קודם לקליפה [ולכך סלקא דעתך גם לקריאת שמע וכמו שנתבאר במקום אחר]. ועיין בתלמידי רבינו יונה ברכות (ח' ע"א ד"ה ואומר), דגם בתורה כן.
5 לשון האר"י: "לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החו"ג, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת".