י"ג מידות

זבחים ק”ו (ע”ב) ושבת קל”א (ע”א) – לימוד מגזירה שוה

בשני מקומות לומדים חכמים גזירה שוה “הבאה” “הבאה”. האחד במסכת שבת בסוגיית מכשירי מצוה הדוחים את השבת, שם לומדים “הבאה” “הבאה” מהעומר ושתי הלחם.
נאמר בעומר (ויקרא כ”ג, י’):

והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן.

ונאמר בשתי הלחם (שם, שם י”ז):

ממושבתיכם תביאו לחם תנופה.

ובמסכת זבחים (דף ק”ו ע”א) למדו העלאה משחיטה בג”ש “הבאה” “הבאה”.
נאמר בשחוטי חוץ (ויקרא י”ז, ד’):

ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה’.

ונאמר במעלה זבח בחוץ (שם, שם ט’):

ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אתו לה’.

בשני הלימודים, למדו חכמים גזירה שוה בין שתי פרשיות הקרובות זו לזו במקום ובתוכן.
הראשונה עומר ושתי הלחם, שהם שני נושאים מחוברים עוד לפני שנתחברו בג”ש.
והשניה שחיטה והעלאה בחוץ שאף הם מחוברים הם קודם לג”ש.
החידוש הוא, אולי, במילה “הבאה”. המצוה להביא את העומר ושתי הלחם, ואת הקרבן, למקדש, משותפת לכל פרטי הלימודים.
בשחוטי חוץ החידוש הוא שלא יחשוב אדם שיכול הוא להקריב בכל מקום. היתה יכולה לעלות מחשבה בלב אדם ש”בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך” ובכל מקום אפשר להקדיש ולהקריב לשמו יתברך. חידשה התורה שצריך להביא הקרבן למקדש ובכך להתחבר אל הקדש.
החיבור הזה מיוחד לגזירה שוה שהיא מחברת.
וכך גם העומר ושתי הלחם בהביאנו אותם אנו מחברים בין השדות בגבולים לבין המקדש, החיבור אל הקדש משפיע גם על המכשירים שאף הם חלק מן הקדש הם, ודוחים שבת כמו הקרבן עצמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.