זבחים מ"ו – לימוד מדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד
זבחים מ"ו (ע"א – ע"ב)
אמר רבי יוחנן: שלשה כריתות בשלמים למה? אחת לכלל, ואחת לפרט.
עי' תוד"ה אחת לכלל ואחת לפרט שכתבו:
אחת לכלל ואחת לפרט – לאו כלל ופרט ממש דמרוחקים זה מזה הן אלא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא וכו' עיי"ש.
ונתבארה מידה מיוחדת זו ב"תורת לוי יצחק" (עי' מש"כ שבועות ז') שכלל ופרט זה תפארת ומלכות, זכר ונקבה, וכשהן מרוחקים זו בחי' נסירה שהיא הנהגת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד.
בנושא דידן נראה לומר שאכילת שלמים דומה לאכילת בשר מצד הצורך לאכול, אלא שנעשה הדבר בקדושה.
במדבר נצטוו ישראל שכל אכילת בשר שהם מתאוים לה, תהיה בדרך של אכילת שלמים שחלקו עולה למזבח וחלקו נאכל.
אכילת זבח שלמים יצאה מן הכלל שהוא קדשים הנאכלים רק מצד קדושתן בלא תאוות אכילת בשר.
זו' בחי' של נסירה שהיא הנהגת הבריאה שיצאה מן הכלל העליון ונתנתקה הימנו ופועלת כאילו לבדה מכח עצמה עם חוקי הטבע הפועלים בה.
ובאה המידה לומד שלא ניתוק יש כאן חלילה מן המקור, אלא ללמד על הכלל כולו יצא ואף אכילת שלמים ואכילה בכלל איננה רק חוקי טבע של עולמינו המצריך אותנו לאכול כדי להתקיים אלא זו אכילה הבאה לתקן ולרומם ולקדש את העולם ואת העולמות. לכן השלמים מלמדים על הכלל שכל מה שעולה על גבי המזבח אכילתו בקדושה ואם אוכל כשטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה.