י"ג מידות

הקשר בין הדין הנלמד למידה קל וחומר מבואר בלימוד זה ע”פ ביאור האר”י.

שבת קמ”ג (ע”ב):

… והתנן חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון חלב בהמה אינו מטמא אלא לרצון אמר ר’ עקיבא קל וחומר הוא ומה חלב האשה שאינו מיוחד אלא לקטנים מטמא לרצון ושלא לרצון חלב הבהמה שמיוחד בין לקטנים בין לגדולים אינו דין שיטמא בין לרצון ובין שלא לרצון אמרו לו אם טמא חלב האשה שלא לרצון שדם מגפתה טמא יטמא חלב הבהמה שלא לרצון שדם מגפתה טהור אמר להן מחמיר אני בחלב מבדם שהחולב לרפואה טמא והמקיז לרפואה טהור.

הגמ’ מביאה משנה במסכת מכשירין (פרק ו’ משנה ח’) זו לשונה בשלימות:

חלב האישה מטמא לרצון, ושלא לרצון; וחלב בהמה, אינו מטמא אלא לרצון. אמר רבי עקיבה, קל וחומר הדברים: מה אם חלב האישה, שאינו מיוחד אלא לקטנים, מטמא לרצון, ושלא לרצון חלב בהמה, שהוא מיוחד לקטנים ולגדולים, אין דין שיטמא לרצון, ושלא לרצון. אמרו לו, לא, אם טמא חלב האישה שלא לרצון, שדם מגפתה טמא יטמא חלב בהמה שלא לרצון, שדם מגפתה טהור. אמר להם, מחמיר אני בחלב מבדם: שהחולב לרפואה, טמא; והמקיז לרפואה, טהור. אמרו לו, זיתים וענבים יוכיחו: שהמשקין היוצאין מהן לרצון, טמאין; ושלא לרצון, טהורין. אמר להם, לא, אם אמרתם בסלי זיתים וענבים, שתחילתן אוכל וסופן משקה תאמרו בחלב שתחילתו וסופו משקה. עד כאן הייתה תשובה. אמר רבי שמעון מכאן ואילך, היינו משיבין לפניו, מי גשמים יוכיחו: שתחילתן וסופן משקה, ואינן מטמאין אלא לרצון. אמר לנו, לא, אם אמרתם במי גשמים, שאין רובן לאדם, אלא לארצות ולאילנות ורוב החלב, לאדם.

נראה שיש כאן מחלוקת יסודית בין ר”ע וחכמים והיא קובעת אם ללמוד ק”ו אם לאו.
לר”ע הטבע כולו נברא לשם האדם. אף חלב בהמה נברא לאדם ואין האדם כגוזל מן הגדי הקטן את חלב אמו¹. על כן לומד ר”ע ק”ו.
אם חלב אשה שנועד רק לקטנים ואסור לגדולים, וזה הרי מלמד שלגדולים נחשב הוא חלק מן הגוף, ואינו נחשב משקה, הנפרד מן הגוף, ועל כן הוא אסור ואינו נחשב למשקה גדולים, אעפ”כ אנו אומרים שמטמא בין לרצון בין שלא לרצון ושם משקה עליו מכל מקום. חלב בהמה, שנועד גם לגדולים ועל כן יותר שם משקה עליו ונועד מלכתחילה לאדם ק”ו שיטמא בין לרצון בין שלא לרצון.
אכן חכמים סוברים שחלב בהמה לא נוצר בעבור האדם, ורק מותר לאדם להשתמש בו והרי זה כדיעבד משא”כ חלב אשה נועד מלכתחילה בעבור האדם והוא נברא כמשקה אדם, ועל כן אין זה ק”ו.
סוף המשנה תוכיח שר”ש מוכיח מגשמים ור”ע אומר שהגשמים לא נבראו למשקה אדם כי אם לאילנות ולכל העולם משא”כ חלב בהמה שנברא רובו בעבור שתיית אדם.
הק”ו הוא בבחי’ הגבלה והתפשטות.
באשה הגבילה תורה השימוש במשקה החלב לקטנים בלבד, ומ”מ מטמא בין לרצון ובין שלא לרצון, חלב בהמה שתמיד נחשב משקה בלא הגבלה, שלא הגבילה התורה חלב בהמה לקטנים בלבד, בודאי שלא תהיה הגבלה בין רצון ללא רצון.

¹ השווה חזון הצמחונות והשלום, שם הרב התייחס לדברים בצורה שונה וזו לשונו:
השימוש בדברים שהם קנינו הטבעיים של בעה”ח, אפילו בשעה שאין האדם נוטל על ידם את חייו מן העולם, כחלב הבהמה הנחלבת וצמרה של הנגזזת, הנה נזרע אור זרוע בתורה האלהית שתצא צמחה בתור ההערה השכלית היותר עדינה, שגם באלה יש צורך לרשמי הדרכה ורגשי מוסר יקרים לאות, שכ”כ יהיו רמים וקדושים עדינים ושלמים החיים עד שההשתררות היתירה באין כל רגשי משפט ומוסר – שהאדם בחולשת אהבת עצמו העוברת כל גבול נגש אל הפרה העניה, ואל הרחל הנאלמה ונוטל מזאת את חלבה, ומזאת את צמרה – לא תתאים עם ההערה השכלית הבאה בעקב התמלאות ההערה התורית שתופיע בעולם, מחוזק ההכרה של דרכי ד’ וכבוד שמו, שתתנשא בכח האהבה הטהורה והקדושה. ראוי אמנם להכיר שאין כאן פגם מוסרי אם יוקח הצמר מהכבש, בשעה שגם לבעל הצמר, הכבש עצמו, יקל ע”י זה משאו, ועכ”פ לא יצר לו ולא יזיק לו, אבל מגונה הוא כשנוטל אותו להנאתו, בשעה שהבעלים האמתים הטבעיים, הכבש עצמו צריך לו, אז ראוי מצד ההערה השכלית להכיר הדבר בתור גזל משפט הבא רק מתגרת יד התקיף על החלש. וכן הדין עם החלב הנחלב, ראוי ג”כ לתן מקום שתצא במועדה הרשימה הראויה שיש יחש אמנם ללקיחת החלב מבעה”ח עם לקיחת חייו ובשרו ממנו, דהיינו בשעה ואופן המצערו והמונע ממנו טובה ותועלת עצמית טבעית נאותה לו. עפ”י ההשקפה השלמה, המלאה חסד ד’ וטובו על כל יצוריו, יכיר האדם את יסוד מציאות החלב בשדי האם החיה לא למען יוכל הוא בחזקתו לעשוק אותו לעצמו, כ”א למען תוכל להניק את ילדה הרך, את הגדי שלה האהוב לה מחלב שדיה. הגדי הזה ראוי הוא שיתענג גם הוא על אהבת שדי אמו לפי תכונתו וטבעו, ואבירות לב האדם היוצאת מחולשתו החמרית והמוסרית שנתה ועותה את ההשקפות הישרות הללו, הגדי הרך לא יעמוד לפי ערך מוסרו השפל להתרפק גם הוא על אהבת אמו ולשמח גם הוא בזיו החיים, כ”א ישחט ויהיה לאכלה לקבת האדם הזוללה לנפשו הנשפלת האומרת “אוכלה בשר”. ומעתה מה תהיה תעודת החלב אם לא לבשל בהם את הגדי הנשחט שכ”כ טבעית היא ההרכבה של שני אלה העצמים, החלב והגדי הרך, העומד להיות ניזון דוקא ממנו? אבל, בן אדם! אזניך תשמענה דבר מאחריך קול אלהים בכח הקורא לך: “לא תבשל גדי בחלב אמו” (שמות כג). לא! תעודת הגדי איננה דוקא להיות לברות לשיניך החדות שהוחדו אמנם גם מורטו לרגלי השפלתך וזוללותך באכילת בשר, והחלב ממילא לא נועד להיות לתבלין לך למלאות את תאותך השפלה. בידעך כי הבשר והחלב ביחש תיקון המאכל הם כ”כ רחוקים, כ”כ מתועבים, עד כדי איסור הנאה בישול ואכילה, תכיר בבא מועד כי חיי החי לא נוצרו בעבור קיבתך התאונית, והחלב עקרו נועד להיות למזון למי שעבורו בא הטבע למלא את תפקידו, כמו שחלב שדי אמך היה לך למבטח בימי הנקתך. איסור חיבור הבשר עם החלב יכפול את הרושם המוסרי שראוי להיות רשומו הולך ונחקק ג”כ מעת המעבר. בעוד לא צמח האור הזרוע לעתיד לבא, אף שעוד לא נשלם חינוך האנושיות להיות מובנת הערת הלב, לעת המאושרה שתוכל בנקל ההערה השכלית להופיע שלא לבד אכילת בשר ראויה למניעה, מצד מעלת המוסר הטהור כאשר יתנשא לראש, כ” גם אל החלב הנחלב יש ערך חטא וגזל מוסרי, כשיהיה נלקח באופן הדומה ללקיחת הבשר, ע”י צערו והפסדו של החי ע”י מניעת התפתחות טובת ילדיה, שיוכרו אז מטעם שערי צדק הנפתחים בעולם לבעלים הברורים של קניניהם הטבעיים שהם להם מתנת אלהים נכבדה. זה האור יחדור דוקא ע”י איסור אכילת בשר בחלב עם כל הרחבתו וחומריו, המורה על יקרת ערך תעודתו, התעודה האלקית הצפונה בזה שרק באופן ההנהגה המעשית לשם עבודת ה’ ושמירת חוקיו, כדי להרחיב על ידם משכיות של דעת האלהים הטהורה היא פועלת לצרף את הבריות דור אחר דור.