מנחות ס' (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה

מנחות ס' (ע"ב):

רבי שמעון אומר והבאת לרבות מנחת העומר להגשה וכן הוא אומר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה וכן הוא אומר והקריב אותה אל המזבח.

נאמר בפרשת מנחות בדין הגשה (ויקרא ב', ח'):

והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח.

הפסוק בפשוטו מדבר על המנחות הנזכרות בפרשה (סלת, תנור, מחבת ומרחשת), רבי שמעון לומד בגזירה שוה לרבות גם מנחת העומר שהיא מנחת ציבור ושונה מאלה הנזכרות בפרשה וגם מנחת סוטה שהיא באה על חטא וכחלק מבדיקת הסוטה, שאף היא שונה מהמנחות הנזכרות.
הגזרה שוה הראשונה היא "הבאה" "הבאה" שנאמר בפסוק "והבאת את המנחה" ונאמר במנחת העומר "והבאתם את עומר" וגו'
עניינו המיוחד של העומר הוא בהבאתו למקדש. בכך מתיר הוא את החדש במדינה. פרנסת כל ישראל בשדותיהן נקשרת של המקדש. בהתרת החדש המדינה יש בחינה של גבוה, שהרי קציר העומר דוחה שבת. זה לשון ה"כלי חמדה" בהקדמתו לספרו:

ומנחת העומר כיון שבאה להתיר לצורך אכילתן של ישראל שנתקדשו בקדושת התורה גם כן דוחה שבת, כי זה גם כן בגדר גבוה.

על כן ילפינן "הבאה" "הבאה", במנחות נאמר "והבאת את המנחה… לה'".
ההבאה היא חיבור המנחה לה' במקדש. ובעומר נאמר "והבאתם את ראשית עומר קצירכם אל הכהן".
ההבאה היא חיבור המנחה אל הקודש שהוא מקור פרנסתן ואכילתן של ישראל.
המנחה הבאה מסלת שהוא קמח, קשורה לערך מזונו של אדם וכן כתב הרש"ר הירש (ויקרא ב,ב)

קמח הוא סמל המזון והוא מיצג אפוא את כל הנכסים שקיומו של אדם תלוי בהם.

הגזירה השוה מלמדת שיש הגשה גם במנחת העומר, וזה מראה על חיבור העומר אל הקדש והמקדש, אל הכהן ואל המזבח. הלא זה הוא אופיה והנהגתה של גזירה שוה. מחברת היא בין דברים וקושרת את המציאות אל התורה והקדושה.
הגזרה שוה בסוטה היא "והקריבה" "והקריב". בסוטה לא החיבור של החולין אל הקדש הוא המטרה. מנחתה נחשבת למנחת חוטא. מטרתה דומה לקרבן הבא לכפר. בדין הגשה אל המזבח, רמוז בודאי גם עניין הכפרה. מזבח הוא מקום הכפרה.
כך אמרו חכמים (ב"ר י"ד, ח') על הפסוק "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה" (בראשית ב', ז'):

"מן האדמה" רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמרו ממקום כפרתו נברא היך מה דאת אמר (שמות כ) "מזבח אדמה תעשה לי" אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד¹².

בסוטה ההקרבה אל המזבח וההגשה, מחברות אותה אל מקום כפרתה "הלואי יעמוד". חיבורה אל השרש של יצירת האדם בוחן את זכות עמידתה בעולם. הגזירה השוה רומזת לחיבור זה ולכפרה שיש בו, במילים המשותפות האומרות "הקרבה".