י"ג מידות

מנחות ע’ (ע”ב) – לימוד מגזירה שוה

במשנה בדף ע’ (ע”א) נאמר שחמשת מיני דגן יש בהם דין חדש וחיוב חלה ובע’ (ע”ב) אומרת הגמרא:

הני אין אורז ודוחן לא מנא הני מילי אמר ריש לקיש אתיא לחם לחם ממצה כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב התם לחם עוני והתם גופה מנלן אמר ריש לקיש וכן תנא דבי ר’ ישמעאל וכן תנא דבי ר’ אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

נאמר בחיוב חלה (במדבר ט”ו, י”ט):

והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה’.

ונאמר במצה (דברים ט”ז, ג’)

לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים וכו’.

ע’ מה שכתבנו מהדו”ק ומהדו”ב בפסחים דף ל”ח בג”ש זו.
ויש להוסיף. המצה דומה לזרע הנזרע באדמה שאחר שנרקב נשאר רק החומר הפשוט הגרעיני ללא כל תוספות. אחר שיש את העצמיות של הזרע, אפשר וראוי להוסיף עליו ולהרכיב עליו חומרים נוספים ממה שאוסף הוא מסביבתו וכך עושה פירות.
המצה היא בחי’ הזרע כשהוא בגרעיניותו ובעצמיותו ללא כל תוספות. זה מה שהיה ביצי”מ, שיצאנו בחיפזון כדי שלא לצרף שום כח נוסף על עצמיותנו. זו החרות האמיתית.
אחר כך אספנו אל עצמינו כוחות נוספים ואפי’ ערב רב, אבל אין בכוחם לשנות את העצמיות, וכל הנוסף עובר תהליך של “ישראליות” ונעשה חלק מעצמיותנו.
על כן בשבועות אוכלים לחם חמץ בדווקא ללמדך כח התורה לחבר אלינו דברים מבלי לשנות עצמיותנו, עד שאפילו יפיפיותו של יפת תשכון באהלי שם.
על כן לחם הוא רק ממה שיכול להחמיץ, ואז המורכבות הזו היא הרכבה מזגית, ומשאירה את העצמיות במקומה והכל נהפך ללחם עצמי.
הגזירה השוה היא ממזגת (עי’ לשון האר”י) וראוי ללמוד “לחם” “לחם” דווקא במידה זו שהיא גם ממזגת וגם היא בחינת עץ, עמודא דאמצעיתא, שעצמיותו לא נחלשת על ידי פגישתו עם כוחות נוספים. ודו”ק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.