י"ג מידות

חולין ע”א – לימוד מקל וחומר

חולין ע”א:

אשכחן טומאה בלועה טהרה בלועה מנלן קל וחומר ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא דאמר מר טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע מציל על טהרה שבתוכו מליטמא אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא מה לכלי חרס שכן אין מטמא מגבו תאמר באדם שמטמא מגבו אטו אנן מגבו קאמרינן מתוכו קאמרינן אדרבה כלי חרס חמור שכן מטמא מאוירו אשכחן בלוע דלמעלה בלוע דלמטה מנלן קל וחומר ומה למעלה שאינו עושה עיכול מציל למטה שעושה עיכול אינו דין שמציל כלום עושה עיכול למטה אלא על ידי מעלה אפי’ הכי עיכול דלמטה רב אשכחן בלוע דאדם בלוע דבהמה מנלן קל וחומר ומה אדם שמטמא מחיים מציל בבלוע בהמה שאינה מטמאה מחיים אינו דין שתציל בבלוע מה לאדם שכן צריך שהייה בבית המנוגע תאמר בבהמה שאינה צריכה שהייה בבית המנוגע בהמה דאינה צריכה שהייה בבית המנוגע למאי הלכתא לכלים שעל גבה אדם נמי לא בעי.

בדין של טומאה בלועה וטהרה בלועה, למדנו בסוגיא שלושה לימודים בקל וחומר.
בודאי לא דבר ריק הוא שהלימוד בנושא זה הוא דווקא בקל וחומר.
הדין הראשון:

אשכחן טומאה בלועה טהרה בלועה מנלן

מצאנו שטומאה בלועה אינה מטמאה, שאם בלע אדם טבעת טמאה, וטבל לטומאתו והעריב שמשו, יכול לאכול מיד בתרומה, ולא אמרינן שהטבעת הטמאה מטמאה אותו.
שואלת הגמ’ מנלן שגם טהרה בלועה אינה מקבלת טומאה, שאם בלע טבעת טהורה ונכנס באהל המת, ונטמא, הטבעת נשארת טהורה, ואם הקיאה אינה טמאה.
הלימוד הוא בקל וחומר מצמיד פתיל:

ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא דאמר מר טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד לרקיע.

דהיינו שהטומאה שבלועה בו, מטמאת כטומאה רצוצה שעולה עד לרקיע:

מציל על טהרה שבתוכו מלמטמא

שהרי כלי חרס מוקף צמיד פתיל באהל המת אין טהרה שבתוכו מקבלת טומאה:

אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא

כמו שביארנו שאם בלע טבעת טמאה, וניטהר, אין הטבעת מטמאת אותו:

אינו דין שמציל על טהרה שבתוכו מליטמא

כנ”ל שאם בלע טבעת טהורה, אינה נטמאת כשנכנס באהל המת.

הדין השני:

אשכחן בלוע דלמעלה בלוע דלמטה מנלן.

דין זה הוא אם בלע מפיו, ושואלת הגמרא מנין שאם תחבו לו טבעת טמאה או טהורה מפי הטבעת, שאותם דנים חלים עליהם.
ועונה הגמרא:

קל וחומר ומה למעלה שאינו עושה עיכול מציל למטה שעושה עיכול אינו דין שמציל.

ושוב שואלת הגמרא:

אשכחן בלוע דאדם בלוע דבהמה מנלן

ועונה:

קל וחומר ומה אדם שמטמא מחיים מציל בבלוע בהמה שאינה מטמאה מחיים אינו דין שתציל בבלוע

שהרי דין מיוחד הוא שאין בעלי חיים מטמאים בחייהם, ובודאי שבהמה תציל הטבעת מלטמא ומליטמא.
יש ללמוד בסוגיין, שטומאה אינה פועלת אלא בחיצוניות וכמו שהעיר “השם משמואל” (פרשת שופטים תרע”ו):

… וכמו כל הטומאות אינן מטמאין אלא מה שבגלוי… מפני שמהות הטומאה היא רק בגלוי וטומאה בלועה אינה מטמאה, ע”כ נמי אין לטומאה שליטה אלא במה שבגלוי.

יש כאן הנהגה מיוחדת. טבעת טמאה בלועה באדם טהור אינה מטמאה אותו בפנימיותו. וכן טבעת טהורה באדם טמא, אינה מקבלת טומאה ממנו בפנימיותו.
דין זה גם בבהמה, וגם באדם בבליעה מכל האופנים מלמעלה ומלמטה.
הרי שיש כאן מציאות מיוחדת, שהטומאה והטהרה הם נמצאים יחדיו במקום שיש בו חיות, ולכל אחד יש את ההנהגה שלו.
הטבעת הטהורה היא בהנהגת טהרה גם כשגופו טמא והטבעת הטמאה טמאה היא גם כשהאדם טהור, ואף היא אינה מטמאת מחוץ לאדם, מפנימיותו.
הדברים מתאימים ללימוד בקל וחומר. הנהגת קל וחומר ביארה האר”י ז”ל:

מקל וחומר – דרשא זו מצד המלכות, שמקבלת מהתפארת פעם כך ופעם כך, כי פעם תקבל מחסד וגבורה שבתפארת, וזהו מקל וחומר. כי קל רומז לרחמים, המקילים את הדין, ומרחמים על העולם. וחומר, רומז אל הדין, המחמיר לדון את העולם, הרי מדה א’. ומדה זו, כשהעולם נידון קצת ממנו בדין גמור, וקצת ממנו ברחמים גמורים, ומרחם על העולם.

כשיש מציאות אחת, שמקצתה בהנהגת הדין ומקצתה בהנהגת הרחמים, הרי זו הנהגת קל וחומר.
זו הנהגת ההלכות שלמדנו שיש מציאות אחת, מקצתה טהורה ומקצת טמאה, וכל אחד מהם יש לו ההנהגה שלו.
לפנימיות הנהגה משלה ולחיצוניות הנהגה משלה, זו הנהגת קל וחומר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.