חולין קט"ו (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
חולין קט"ו (ע"ב):
ורבי בהנאה מנא ליה נפקא ליה מהכא נאמר כאן כי עם קדוש אתה לה' ונאמר להלן ולא יהיה קדש בבני ישראל מה להלן בהנאה אף כאן בהנאה.
כך היא לשון האר"י בביאור הנהגת מידת גזירה שוה:
לפעמים תקבל מתפארת שבתפארת, שהוא מכריע בקו השוה בין החסד וגבורה, ואז יהיה העולם נידון בדרך ממוזג, לא רחמים גמורים ולא דין גמורים, אלא גזרה שוה לשניהם, ממוצעת בסוד התפארת
"כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך" זה ביטוי לפרישות ונזירות מן הנאות העולם. רש"י על הפסוק (דברים י"ד, כ"א) אומר:
כי עם קדוש אתה לה' – קדש את עצמך במותר לך.
לעומת זאת הביטוי "קדש" הוא מופקר ומזומן לזנות1.ההנאה עומדת בראש סולם הערכים והכל בטל מפניה.
הגזירה השוה באה ללמד ש"עם קדוש… לא תבשל גדי בחלב אמו" הוא איסור הנהאה.
הלימוד בגזירה שוה מבטא מיזוג. אמנם בא הוא לאסור הנאה מבשר בחלב, אבל הוא בא בעצם לחזק ולברר את ההנאות מן הדברים המותרים.
נברר קמעא יסוד ההנאה בתורתינו ומתוך כך נחזור למשמעות הלימוד בסוגיין.
זו לשון הרב אשל"ג בספרו תלמוד עשר ספירות (פרק ב'):
והנה סוף המעשה שהוא קוטב והתכלית שבשבילם נבראו כל אלה, היינו, כדי להנות לבריותיו כמ"ש בזוהר.
דווקא משום רצונו יתברך להנות לבריותיו, קבע להם חוקים וצורה מיוחדת להנאתם.
כך כתב הכוזרי. מאמר שלישי פסקאות (י"ג-י"ז) – ואז תגדל השמחה על הנאה זו2:
ואז תגדל השמחה על הנאה זו כך אתה מברך שהחינו וקימנו שהרי אתה רואה את עצמך מזמן למות ונמצאת מודה על היותך חי עוד ורואה זאת כזכיה ויקל בעיניך החלי ואף המות בבואו בזמנו כי בעשותך חשבון נפשך מצאת כי ממשאך ומתנך עם אלהיך יצאת ברוח שהרי לפי טבעך ראוי אתה כי יעדר כל טוב ממך כי עפר אתה אך האלוה היטיב עמך ונתן לך חיים והנאה ועל אלה אתה מודה ובבוא השעה כי יטלם ממך תודה ותאמר ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מברך וכך תמצא נהנה כל ימי חייך.
אף כי ההנאה תכלית הבריאה צריכה היא גבולות למען תהיה הנאה עם כוונה ותוכן, אשר המה עושים אותה להנאה אמיתית אלוקית, מחשבת הבריאה.
הרב קוק באיגרתו למוסד בצלאל (אג' קנ"ח) מבאר יסוד זה, שדווקא הגבלה הקובעת גבול לאומנות היא העושה את האומנות להיות אלוקית וטהורה. הגבולות קושרים אותנו לקובע הגבולות, וגורמים לנו להיות מודעים למעשינו ולהנאתנו.
עומק הגזירה השוה היא כח ההכרעה והמיזוג בין פרישות לבין פריצות. איסור הנאה בבשר וחלב בא לחזק ההנאה מבשר וחלב. לאוכלם מתוך מודעות שאנו מקיימים מצות ה'.
הערבוב ביניהם נאסר, אבל כל אחד מהם הותר בהנאה, והנאתו מרובה דווקא משום הגבולות.
לאכלם כל אחד ואחד לחוד הרי זה ראוי, אבל עירובם יחד בשר בחלב אינו ראוי.
1 לשון הרמב"ן על הפסוק "לא יהיה קדש: "ולשון קדש וקדשה על דעת המפרשים לשון הזמנה, כי מצאו, אני צויתי למקודשי (ישעיה יג ג), וכן הקדיש קרואיו (צפניה א ז), קדשו עליה מלחמה (ירמיה ו ד) ולפי דעתי כולם מלשון קדושה, כי הפורש מן הזנות נקרא קדוש כמו שנאמר (ויקרא כא ז) אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו, והנה הנשמרת מן הערוה והזמה, קדושה והנפרדת מן הקדושה ונטמאת בזמה, נקראה קדשה, קרוב למה שנוהג הלשון לומר, ובכל תבואתי תשרש (איוב לא יב), ודשנו את המזבח (במדבר ד יג), כי הזונה המפורסמת טמאת השם רבת המהומה, נפרדת מכל קדושה, ואין שם זה בה רק בהיותה מזומנת לתועבה הזאת שאין לה שעת הכושר וקדושה כלל".
2 ועי' ר"ן על הרי"ף חולין פרק שביעי בסוגיא דריחא מילתא (דף ל"ב. מדפי הרי"ף בדפוס וילנא): "לגבי הנאה ודאי אע"פ שפסיק רישא הוא, שריא… דכיון דלא מיכוון לה, לא חשבינן לה מידי".