בכורות ל"ז (ע"א) – לימוד מכל דבר שיצא מן הכלל ללמד
בכורות ל"ז (ע"א):
משנה על אלו מומין שוחטין את הבכור נפגמה אזנו מן החסחוס אבל לא העור נסדקה אעפ"י שלא חסרה ניקבה מלא כרשינה או שיבשה איזהו יבשה כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם ר' יוסי בן המשולם אומר יבשה שתהא נפרכת: גמרא אמאי פסח ועור כתיב כתיב נמי כי יהיה בו מום ואימא כי יהיה בו מום כלל פסח או עור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט פסח ועור אין מידי אחרינא לא כל מום רע חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין אף כל מומין שבגלוי ואינן חוזרין ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו ואינו חוזר אף כל מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו ואינו חוזר אלמה תנן נפגמה אזנו מן החסחוס ולא מן העור כל מום רע ריבויא הוא.
ופרש"י:
ריבויא היא – דכתיב כל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט.
למסקנת הגמ' אין למדין כלל מומין במידת כלל ופרט וכלל אלא בריבוי.
בספר "יפה עניים" שולח לספרי ראה על הפסוק (פרק ט"ו פס' כ"א):
וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' אלהיך.
וזה לשון הספרי (ראה):
לא תזבחנו לה' אלהיך. יכול לא ישחוט עליהם במקדש אבל שוחט עליהם בגבולים ת"ל פסח או עור פסח ועור בכלל היו ולמה יצאו להקיש אליהם ולומר לך מה פסח ועור מיוחדים מום שבגלוי ואינו חוזר אף אין לי אלא מום שבגלוי ואינו חוזר.
ובפירוש תולדות אדם כתב:
ת"ל פסח ועור, וזו מדה היא בתורה, דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא, דמה פסח ועור וכו'.
עי' בביאור הרב למידה זו בעולת ראי"ה.
נראה בביאור הענין, שהמושג "מום" מצד עצמו הוא יוצא מן הכלל. הכלל נברא באופן שבו האיברים שלמים ותקינים. יש צורה מסויימת לאדם ולבהמה והיא הצורה השלימה.
המום הוא יוצא מן הכלל.
סוגיא זו מלמדת שגם למומים יש כלל. המומים אינם סתם פרטים חריגים שכל אחד בא מאיזה מקום.
על כן גם המומים הפרטיים, פסח ועור, שיצאו מן הכלל של המומים, ללמד, לא יצאו רק ללמד על עצמם, שהם סוג של חריג הנקרא מום, כי אם ללמד על הכלל כולו יצאו, ומקושרים הם לכלל המומים, וקובעים את הכלל הקובע מהו מום. "מום שבגלוי ואינו חוזר".
פרטי המום, משום קישורם אל הכלל, אף הם נעשים כלל ועל גביהם נבנה הכלל הקובע את מושג המום עליו נשחט הבכור.