בכורות ו' (ע"א) – לימוד מכלל ופרט
בכורות ו' (ע"א):
ותנא דידן למעוטי סוסים וגמלים מנא ליה אמר רב פפא כל מקנך תזכר כלל שור ושה וחמור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור ושה וחמור אין מידי אחרינא לא.
כבר נשאלה השאלה אם אין בכלל אלא מה שבפרט בלבד, מה צורך יש לנו בכלל. ותרצו, שאם לא הכלל היינו יכולים לראות בפרטים בחינת אב וללמוד בבנין אב, לכן יש את הכלל, ואז אין בכלל אלא מה שבפרט.
וצריך עיון, שלכאורה אין צורך במידה זו מצד עצמה וכל עניינה להצילנו מטעות, ואם כן לא שייך לעשותה מידה בי"ג מידות.
בספר הפליאה כתב:
אלולא הכלל הייתי עושה אלוהות הרבה לכך הכלל שומר ומזהיר… והכל אחד
יש תפקיד לכלל, ללמדנו מאין באים הפרטים, שאינם רק אוסף של פרטים בחי' אלהות הרבה, אלא יש להם כלל ומקור ממנו באים.
בפטר חמור יש לכך משמעות מיוחדת.
כך לשון הרב באגרות (אגרת תקנ"ה עמ' קפ"ח):
אבל דור של עקבא-דמשיחא הם יוצאים מכלל זה, שהם כדברי תקוני זוהר "טוב מלגאו וביש מלבר". והם "חמורו של משיח" שנאמר עליו "עני ורוכב על חמור" , והכונה: כמו חמור, שמבחוץ יש בו שני סימני-מטומאה, א"כ הטומאה בולטת בו יותר מבחזיר וגמל וכיו"ב, שיש בהם סימן-טהרה אחד עכ"פ, ומ"מ יש בו בפנימיותו ענין-קדושה ג"כ, שהרי הוא קדוש בבכורה , וענין מה שהתורה אמרה ע"ז שם "קדש לי" הוא גדול מאד מאד. וכן הן הנשמות של אותם שהסגולה הישראלית לבדה מתגלה בהם בעקבתא דמשיחא ולהם יש תרופה…
החמור בחיצוניותו רחוק מן הקדושה. הרב צבי יהודה בהערותיו שם מביא מתיקונים מזו"ח:
חמור איהו אבי אבות הטומאה
ומציין גם למהר"ל "בגבורות ה'" שאומר דברים דומים.
לכאורה מנותק הוא החמור מן הכלל. דווקא בו, הנראה מנותק כל כך, יש מצוות פטר חמור ומצוה לפדותו בשה ולתיתו לכהן. זה ביטוי לקדושה הפנימית שיש בו. לקישור הפרט המנותק אל הכלל ממנו בא. דווקא בחמור צוותה התורה מצוות "פטר" (אותיות "פרט") ללמדנו את הקישור של הפרטים המנותקים, אל הכלל, ומצוה זו ביטוי לקישור הסגולה הפנימית אל הכלל העליון.
לכן נלמדה במידת כלל ופרט, המלמדת קישורו של הפרט המנותק אל הכלל העליון ממנו הוא בא.
הרב חרלפ, במאמר הראשון בספר במדבר מבאר את ההתחלה בכלל, שממנו מתפרטים הפרטים, לבין פרטים שמהם מורכב כלל.