שיר השירים רבה א, סא

 

 

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל מדבר שחבירו מוכיח עליו.

רבי ברכיה אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: בשעה שאתה מיצר לי מימר לי, "דודי לי", את נעשה דודי ורואה אי זה הוא אדם גדול שיש בו שיכול לומר למדת הדין די, ואת נוטלו וממשכנו בעדי, הדא הוא דכתיב "אשכל הכפר", מהו "אשכל", איש שהכל בו – מקרא, משנה, תלמוד, תוספתות ואגדות. "הכפר", שמכפר עונותיהם של ישראל. "בכרמי עין גדי", אלו אבות העולם שנמשכו אחריך כגדיים ונטלו הברכות שהן עין עולם.

 

פירוש המדרש

המדרש דורש את שני הפסוקים: "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין. אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי". רבי ברכיה אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: בשעה שאתה מיצר לי מימר לי – "דודי לי" – גם בשעה שאתה מתגלה בצרות ובמרירות, לשון "צרור המור", עדיין "דודי לי", אהבתך לנו ואהבתנו לך אינה נפגמת. ועי' בשיעור. בזמנים כאלה, את נעשה דודי – אהובי – ורואה אי זה הוא אדם גדול שיש בו שיכול לומר למדת הדין די, ואת נוטלו וממשכנו בעדי – ומיתת הצדיק מכפרת על הדור כולו ומצילתו ממידת הדין. הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב "אשכל הכפר", מהו "אשכל", איש שהכל בו – מקרא, משנה, תלמוד, תוספתות ואגדות. "הכפר", שמכפר עונותיהם של ישראל במיתתו. "בכרמי עין גדי", אלו אבות העולם שנמשכו אחריך כגדיים ונטלו הברכות שהן עין עולם. עי' בשיעור בביאור דרשה זו.

נושאי השיעור: א. ביאורים שונים לדרשת הפסוק: "צרור המור דודי לי". ב. הצרות והמרירות הן חלק מגילויי אהבת ה' לעמו. ג. ביאור מידת "מדבר שחבירו מוכיח עליו". ד. עניינה של מיתת צדיקים.

 

הבנת הדרשה

בשתי צורות ניתן להבין את המדרש.

המדרש דורש את שני הפסוקים:

צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין.

אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי.

ויש לשאול, האם הוא דורש את שני הפסוקים בדרשה אחת, או שיש במדרש שתי דרשות, האחת על הפסוק הראשון:

אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: בשעה שאתה מיצר לי מימר לי "דודי לי".

והשניה על הפסוק השני:

את נעשה דודי ורואה אי זה הוא אדם גדול שיש בו שיכול לומר למדת הדין די, ואת נוטלו וממשכנו בעדי.

מהרז"ו פירש שדרשה אחת כאן:

דורש כל הפסוק על ישראל, ותיבת "לי" על פי מידה כ"ב שייך גם ל"צרור המור", וזהו מה שאמר: מיצר לי מימר לי דודי לי. ואיך הוא נעשה דודי על ידי שמיצר לי? בא ופירש: "אשכול הכופר דודי לי"… שיהא צדיק אחד מכפר על עוון הדור…

אמנם, מן הגמרא בשבת (פ"ח ע"ב) משמע קצת שאלו הן שתי דרשות:

אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב "צרור המור דודי לי בין שדי ילין", אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אף על פי שמיצר ומימר לי דודי, "בין שדי ילין". "אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי", מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי שכרמתי לי.

הגמרא מביאה שתי דרשות נפרדות – הדומות לדרשות שבמדרש, ועל כן נראה שאף הדרשות במדרש עומדות לעצמן.

אנו נלך בדרך העולה מן הגמרא¹.

 

 

"צרור המר דודי לי"

הדרשה הראשונה דומה לדרשה המופיעה בגמרא:

אף על פי שמיצר ומימר לי דודי, "בין שדי ילין".

כמה פירושים ניתנו לדברי הגמרא.

רש"י מפרש:

 

אף על פי שמיצר ומימר לי דודי – בעגל, שאמר "הורד עדיך" (שמות ל"ג). בין שדי ילין – אמר מיד לעשות לו משכן, להיות מצומצמת שכינתו בין שני הבדים, שנראים במקדש ראשון כשני שדים, דוחקין ובולטין בפרוכת שכנגד הפתח.

רש"י קושר את המילה "דודי" לתחילת הפסוק, שדודי מיצר ומימר לי בעגל, שלא כמו המדרש המפריד בין המילים. דבריו של רש"י קשים, לכאורה. הדרשה היא על פי מידה כ"ב מל"ב מידות שבאגדה, כפי שאומר המהרז"ו. המידה היא:

מדבר שחבירו מוכיח עליו. כיצד, "מתן בסתר יכפה אף" (משלי כ"א), משמע נותן בסתר יכפה אף הקב"ה, "ושוחד בחיק" יכפה "חמה עזה", יכפה הראשון מוכיח על השני.

על פי מידה זו, אף כאן המילה "לי" הכתובה ביחס למילה "דודי", מוסבת גם על המילים "צרור המור", ועל כן נדרש "מיצר ומימר לי". על פי רש"י, כלל לא דורשים את המילה "לי" ביחס ל"דודי", וזהו דבר קשה.

אלא שנראה שרש"י לא דרש כלל על פי מידה כ"ב, אלא כפשט הפסוק, "צרור המור דודי לי" – "מיצר ומימר דודי לי", ואף על פי כן – "בין שדי ילין", ומשרה שכינתו בתוכנו.

המדרש, לעומת זאת, דרש אחרת. אף שמיצר ומימר לי – דודי לי. החידוש הוא במילה "דודי", ולא במילים "בין שדי ילין", כפי שעולה מהגמרא.

על פי פירושו של רש"י אין קשר בין הדרשה בגמרא לדרשה אצלנו.

 

בספר "אור הישר"² על הגמרא בשבת כתב:

לכאורה משמע פשטות הדרש שחשב בזה מעלות ישראל לרבותא, דגם הצרות והמרירות של גלותם לא הסירו ח"ו אהבת השי"ת מקרב לבבם, וזהו "בין שדי ילין", בחדרי לב הישראלי. אבל רש"י נאיד מפירוש זה.

על פי דבריו כוונת הדרשה היא, שאף שמיצר ומימר לי – דודי הוא, ואהבתה של כנסת ישראל לקב"ה לא נחלשת בעקבות הצרות.

 

המהרש"א על הגמרא בשבת כתב:

עיין פירוש רש"י. ועוד יש לומר, על שם "בכל צרתם לו צר", שהש"י עמנו בכל גלות. וזהו שאמר: אף על פי שמיצר ומימר לי בגלות – בין שדי ילין, על שם הכתוב "בצל שדי יתלונן", וק"ל.

על פי המהרש"א המילה "דודי" מתארת את יחסו של הקב"ה לישראל על אף הצרות העוברות על עם ישראל, שעדיין שומר הוא על ישראל.

 

סיכום:

על פי רש"י, הפסוק מבאר את גודל אהבת השי"ת לישראל, שאף בשעה שכועס עליהם ומענישם – כבחטא העגל – משרה שכינתו ביניהם במשכן, מתוך אהבתו אותם.

על פי "אור הישר", הפסוק מבאר את גודל אהבת ישראל להשי"ת, שלא סרה אהבתם לה' אף בעת הצרות.

על פי המהרש"א, הפסוק מבאר את גודל הקשר של השי"ת לישראל בכל עת ובכל זמן, אף בעת הצרות.

 

שני הפירושים האחרונים מתאימים אף לנאמר במדרש אצלנו, שהפסוק בא לומר שהצרות אינן מחלישות את האהבה.

 

הצרות – חלק מן ההתקדמות

עומקה של הדרשה יתבאר על פי דברי הרב קוק זצ"ל, המביא את דברי המדרש (אורות עמ' מ"ג). הרב מבאר את הדברים שבאו לישראל בעקבות שכחת יחוס השבטים. אמנם זו הכנה לאחדות האומה, אך היא גורמת לטשטוש ולערבוב:

שכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזכרון של חלוק השבטים היתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים. אמנם על ידי השכחה הזאת של ההתפרטות נתרבה הבלבול והערבוב, לא רק התפלות המיוחדות וראויות לכל שבט שבט בפני עצמו בתקון העולם נתבלבלו, כי אם כל ערכי החיים, הפנימיים והחיצונים, כל צביוניהם של ההרגשות, הלמודים, המנהגים וההדרכות, שכל אחד מהם במקומו הוא מוסיף תקון אור וחיים מתאים עם הלך הנפש השבטית ובונה את עולמו, והוא לפעמים מעכר וסותר בנין בהיותו מלופף בסדרים שאינם מענינו. אמנם כל זה מסבב רק צרה ויגון ארעי, אבל בפנימיות החיים חיה היא הנשמה הכללית שנתעוררה הרבה על ידי מחית הקוים הפרטיים. ואם הנעם והסדור נתמעט ומרירות ויסורין רוחנים וגשמיים מתחברים עם כל מעשינו, בכל זה "אף על פי שמיצר ומימר לי דודי לי ובין שדי ילין". ומתוך האחדות הבלולה, המלאה ערבוב וחסרון סדור, יצא לאור תכן חיים מתוקן ומסודר, שיגלה ויראה בהופעת אור חיים של גאולה וישועה, וישראל ישוב על מכונו וכח שבטיו ישוב אליו באחדות הרמונית, "ועוד תעבורנה הצאן על ידי מונה". ומזבח ד' ההרוס יבנה עוד הפעם על ידי שנים עשר אבנים, "כשנים עשר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ד' אליו לאמר ישראל יהיה שמך", על ידי אליהו מלאך הברית, אשר מאז נקרא על ידי קנאתו "ד' הוא האלהים" הולך הוא ועובד עבודת השלום להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, על ידי אור רזי תורה העליונים ההולך ושוטף בכנסת ישראל ומתפלש בכל מעבדיה, עסקנותה, ספריותיה, תקוותיה ועבודותיה, המתראים בצורות שונות, מקדש ומחול, מבנין וגם מהירוס, אמנם כולם כאחד עסוקים בבנין הפנימי והחיצוני, הפרטי והכללי, למעלה למעלה מחוג הכרתם של כל הפועלים והעובדים עצמם וגבוה הרבה יותר מכל מטרותיהם המצומצמות, רק בעצת ד' אשר יעץ לתת לעמו אחרית ותקוה. "באחרית הימים תתבוננו בה בינה".

גם בעת ש"מיצר ומימר לי" – הרי זה חלק מ"דודי לי". הצרות עצמן הן חלק מההתקדמות לקראת המצב השלם והמתוקן.

לא רק שמירה על נקודת אהבת ה' יש בעת הצרות, אלא הצרות והמרירות הן חלק מן ההתקדמות אל הישועה. הקנין שרוכשת האומה על ידי הצרות הוא חלק מן הבנין של הישועה.

 

"מדבר שחבירו מוכיח עליו"

על פי דברים אלה יש להעמיק בהבנת מידה כ"ב מל"ב מידות שבאגדה, עליה מבוסס המדרש.

מדבר שחבירו מוכיח עליו. כיצד, "מתן בסתר יכפה אף", משמע נותן בסתר יכפה אף הקב"ה, "ושוחד בחיק" יכפה "חמה עזה", יכפה הראשון מוכיח על השני.

פעמים שהכתוב משמיט מילה, ואנו למדים עליה מחלקו השני של הפסוק, כגון בפסוק (משלי כ"א, י"ד):

מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה.

שכוונתו: "מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק (יכפה) חֵמָה עַזָּה".

אצלנו, דרשו את הפסוק:

צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי בֵּין שָׁדַי יָלִין.

שהמילה "לי", הכתובה ביחס ל"דודי", שייכת גם למילים "צרור" ו"מור", שנדרשות: "מיצר ומימר". הדרשה היא: אף שמיצר לי ומימר לי, דודי לי.

אלא שיש להבין מידה זו. מדוע נכתבה המילה דווקא במקום בו נכתבה, ומדוע נלמד מחלק אחד על חבירו, ולא תיכתב המילה במפורש גם בחלק השני?

נראה, שהמילה נכתבת במקום בו היא עיקרית ובו מקורה, ומשם ניתן ללמוד למקומות אחרים.

במדרש אצלנו, עיקר הענין הוא "דודי לי", וממנו אנו למדים שגם "מיצר לי ומימר לי". אהבת ה' לעמו היא היסוד הקבוע והמוחלט, וממנו מקבלים את המבט הנכון על המציאות. גם הצרות והמרירות נובעות מהעובדה שדודי לי. הדברים מקבלים משמעות עמוקה לאור דברי הרב קוק זצ"ל שהובאו לעיל, שהיסוד העיקרי והפועל תמיד הוא "דודי לי", ופעמים שכלפי חוץ אנו רואים שמיצר ומימר לי.

על כן נכתבה המילה לי במקורה, בהקשר ל"דודי", וממנה נלמד לשאר הפסוק.

 

"אשכול הכופר דודי לי"

חלקו השני של המדרש דורש את הפסוק השני:

את נעשה דודי ורואה אי זה הוא אדם גדול שיש בו שיכול לומר למדת הדין די, ואת נוטלו וממשכנו בעדי.

פירושו הוא, שכיון שהקב"ה הוא דודם ואוהבם של ישראל, הרי הוא חפץ בטובתם ובכפרתם, ועל כן רואה הוא אדם גדול היכול לכפר על ישראל וממשכנו בעדם.

 

יש להבין את סופו של המדרש:

"בכרמי עין גדי", אלו אבות העולם שנמשכו אחריך כגדיים ונטלו הברכות שהן עין עולם.

הברכות הן "עין עולם". הן מבטאות את המבט האמיתי והפנימי על העולם, ואת המגמה השלמה לקראתה צועד העולם. האבות נטלו את הברכות, ופירוש הדבר הוא שהאבות מבטאים את התהליך של העולם הצועד בבטחה אל גאולתו.

אמנם, פעמים שבניהם של האבות חוטאים, ובכך פוגעים בהתקדמותו של העולם אל תיקונו ואל שלמותו. במצב זה יש צורך בהשבת העולם לדרך הנכונה, ופעמים שהדרך היא על ידי מיתתו של "איש שהכל בו", המכפר בנפשו על ישראל.

פעמים שהעולם הזה, המוגבל בגבולות החומר, אינו יכול להתקדם למטרתו מתוך עצמו. אז מתעורר הצורך במיתת צדיקים, בה יש כפרה מיוחדת (מועד קטן כ"ח ע"א):

אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה, מה בגדי כהונה מכפרין אף מיתתן של צדיקים מכפרת.

הרב קוק זצ"ל מבאר את עומק הדברים (אורות עמ' י"ג):

כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. "עת הזמיר הגיע", זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, "וקול התור נשמע בארצנו". היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממדת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו.

פעמים שלא ניתן לתקן את הקלקולים מתוך העולם המוגבל. יש צורך בהתעלות אל שורש החיים, ורק ממדרגה עליונה זו ניתן לתקן את הקלקול שבעולם. זוהי מעלתה של מיתת צדיקים, המכפרת על הדור.

 

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *