י"ג מידות

פסחים ק”כ (ע”א) – לימוד מכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד

פסחים ק”כ (ע”א):

תניא כוותיה דרבא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה’ אלהיך מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות מאי טעמא הוי דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא יכול אף לילה הראשון רשות תלמוד לומר על מצת ומררים יאכלהו אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש קיים מנין תלמוד לומר בערב תאכלו מצת הכתוב קבעו חובה.

וכן הוא במכילתא בא (ח’).
נראה בביאור הענין על פי ביאור האר”י לי”ג מידות, שהנהגת מידה זו היא הנהגת הבריאה שבתחילה היו דו פרצופין, ואח”כ הנוקבא נתפרדה וירדה עיין בדברי האר”י. בהמשך לדברי האר”י כתבו שזו הנהגת הנסירה עי’ ליקוטי לוי יצחק דף ש”נ.

בסוגיין יש לומר שהשביעי היה בכלל שבעת ימים תאכל מצות ויצא מן הכלל בפסוק “ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה’ אלוקיך” ולא כתוב בשביעי תאכלו מצות והרי הוציאו מן הכלל, לומר שהיום השביעי הוא רשות, אף הכלל כולו רשות ורק לילה ראשון חובה “בערב תאכלו מצות”.
בהנהגת הנסירה עי’ בדברי הרב באורות (קמ”ב) שבחינת דו פרצופין זו הנהגת ההכרח שאי אפשר לה להפרד. הנסירה באה לאפשר בחירה וקשר של רצון אהבה ונדבה.
נראה שזו הנהגת “רשות” שנאמרה על יום השביעי שננסר מן הכלל. והדברים מתאימים ששישה ימים מתאים לבחינת הזכר – ז”א – שהוא ו”ק, והשביעי בחי’ מלכות שהוא הנוק’.
“רשות” הוא הוראה שעליך לבחור בעצמך ולאכול מתוק רצון את המצה.
מכאן המנהג האומר שכל שבעה יש מצוה באכילה, שכן זה רצון ה’ שנאכל מצות כל שבעה, אלא שיהא זה מתוך בחירה ואהבה.
וזו לשון האר”י בביאורו לי”ג מידות:

והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד”ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל הת”ת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא ת”ת… אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם הת”ת יזדווג עמה שם… למטה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.