ירושלמי יומא פ"ב ה"ב – לימוד מקל וחומר
ירושלמי יומא פ"ב ה"ב:
מניין למזבח הפנימי שהוא אסור בהנייה קל וחומר אם מזבח החיצון אסור בהנייה הפנימי לא כל שכן
אם במזבח החיצון הדשן הולך "אל מקום טהור" ואסור בהנאה ק"ו דישון מזבח הפנימי הולך "אל מקום טהור" ואסור בהנאה.
אל מול קדשי הקדשים באים קדשים קלים, ומדקרו להו רבנן קדשים קלים, משמעו שקדשי קדשים, קדשים חמורים הם.
מזבח החיצון הוא בבחי' קל ביחס למזבח הפנימי המקודש יותר. ואם במזבח החיצון בדישונו, הקפידה התורה על מקום טהור ואוסרתו בהנאה, אף שקל הוא, קל וחומר לדישון מזבח הפנימי שחמור הוא, שצריך מקום טהור ואסור בהנאה.
"אל מקום טהור" מלמד שיש לו עדיין תפקיד, ולכן מכאן לומדים שאסור בהנאה. ואם במזבח החיצון הדשן אסור בהנאה ק"ו שדשן המזבח הפנימי אסור בהנאה.
שלשה בירורים נעשים. האחד על המזבח, השני אצל המזבח קדמה והשלישי "מחוץ למחנה אל מקום טהור". החלק העליון עולה על המזבח אשר היה ריח ניחוח לה', מן האפר מתברר החלק שאצל המזבח, והשאר מתבררים אל מחוץ למחנה במקום טהור להשפיע השפעתם מרחוק.
"אל מקום טהור" נאמר בדישון מזבח החיצון ומכאן למדו ק"ו לדישון מזבח פנימי שאף הוא אסור בהנאה שעדיין יש לו תפקיד ומצוותו עדיין נמשכת ולא נעשית מצוותו לענין היתר הנאה.
נראה שפשוט לחכמים שככל שהתכן הוא פנימי יותר כך השפעתו גדולה על החוץ. ואם דישון מזבח החיצון הולך מחוץ למחנה אל מקום טהור, על מנת שישפיע את הקדש בחוץ, ק"ו לדישון מזבח הפנימי שצריך מקום טהור לשמור קדושת השפעתו על החוץ.