מנחות ע"ב (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
מנחות ע"ב (ע"ב):
והתניא רבי אומר וידבר משה את מועדי ה' מה תלמוד לומר לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהן במועדו במועדו ואפילו בשבת במועדו ואפילו בטומאה שאר קרבנות הצבור מנין תלמוד לומר אלה תעשו לה' במועדיכם מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהן ת"ל וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבע מועד לכולן.
עי' פסחים ס"ו ודף פ"א ובמה שכתבנו שם.
ועי' תוד"ה שנאמר בהן במועדו שכל הלימודים הם בגזירה שוה מ"מועדו" שבכולן נאמר לשון מועד.
כידוע כל הקבוע לו זמן הוא קרבן ציבור (משנה תמורה פ"ב מ"א) ודוחה את השבת . הזמן הוא משותף לכל הציבור והוא מאחד את כולם. אותה נקודה עליונה, המועד המיוחד לכולם, הוא ענין של ציבור הדוחה שבת וטומאה.
הפסח והתמיד מבטאים את הציבור על כל צורת מורכבותו. הפסח הוא כלל הבונה את הפרטים ומתבטא בפרטים, בקרבן כל מנוי.
התמיד הוא כלל הנמצא מעל הפרטים. המשותף לשניהם הוא התאחדות הפרטים בכלל אחד, הזמן הוא המאחד.
מפסח ותמיד נלמד על כל אלה שנאמר בהם מועד, שאף הם בחינה של ציבור שהזמן מאחדם לענין אחד ולכלל אחד באותו קרבן או מנחה הבאים על ידם.
התאחדות הפרטים לכלל ראוי להיות נלמד בגזירה שוה שהיא מידת התפארת המחברת הפרטים להיותם כלל.