ירושלמי כתובות פרק שלישי ה"ד – לימוד מגזירה שוה
ירושלמי כתובות פרק שלישי ה"ד:
"אשר לא אורסה" מלמד הימינה לגזירה שוה מה תמן חמשין אף הכא חמשין.
נאמר באונס (דברים כ"ב, כ"ח-כ"ט):
כי ימצא איש נער בתולה אשר לא ארשה ותפשה ושכב עמה ונמצאו.
ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו.
ונאמר במפתה (שמות כ"ב, ט"ו):
וכי יפתה איש בתולה אשר לא ארשה ושכב עמה מהר ימהרנה לו לאשה.
רבי עקיבא לומד הביטוי, "אשר לא ארסה", שהוא בא לגזירה שוה ללמדנו דין מפתה שהוא בחמישים כסף, שהרי לא נתפרש שם כמה כסף ישקול.
נראה שהגזירה השוה דוקא במילים "אשר לא ארסה" באה לומר שבעומק, גם אונס וגם מפתה, הם קלקולים שבאים למציאות של "נערה אשר לא ארסה", בגיל נערות, נערה צריכה כבר להיות מאורסת וקשורה לאיש, זה המבנה הנכון של הגוף ושל הנפש.
אם אינה מאורסת, זה מזמן קלקולים של אונס ומפתה. תאוה זו גדולה היא ובאה לקיים את האנושות, על כן היא כמעט ללא יכולת התגברות. ויש בפסוקים "גערה מסותרת" על מציאות של נערה שלא מארסה, שהיא מקור לקלקול אונס ומפתה.
ואולי י"ל: גם באונס וגם במפתה הרצון הראשון של התורה שישאנה לאשה. במפתה נאמר "מהר ימהרנה לו לאשה" ובאונס נאמר "ולו תהיה לאשה".
הגזירה השוה באה לומר שיש כאן איזה מסלול "מקוצר" לנישואין שלא בדרך הכבושה הרגילה והנכונה. פעמים שהקשר נוצר בצורה שונה, כרכב שמניעים אותו "דרך הגלגלים" מהסוף להתחלה.
הגזירה השוה מלמדת שגם זו דרך וגם זו צורת קשר. גזירה שוה היא בתפארת הקושרת ימין ושמאל, זכר לנקבה. ועי' מש"כ על בבלי דף ל"ח (והוא בכתובות כ"ט, עיי"ש).