לחיות עם פרשת השבוע – איזו מתנה אתה מבקש?

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש

בפרשת השבוע אנו קוראים את פרשת המועדות.
לאחר מצוות הפסח, מופיע ענין מנחת העומר הבאה מן השעורים, ובעקבותיה ספירת העומר. ביום החמישים מקריבים מנחת חיטים, וזהו יום מקרא קודש. לאחר מכן מופיע פסוק שלא קשור, לכאורה, לפרשת המועדות (ויקרא כ"ג, כ"ב):

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.

מיד אחר כך מופיע עניינו של ראש השנה (ויקרא כ"ג, כ"ג-כ"ה):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'.

מה עניינו של הפסוק העוסק במצות פאה ולקט, לפרשת המועדות?
בפשטות ניתן לומר, שלאחר שהתורה דברה על מנחת העומר הבאה מן השעורים, ועל המנחה הבאה מן החיטים, מביאה התורה עוד עניינים הקשורים אל הצומח. אך נראה שאין בכך די. כל מצוה אמורה להיות בפרשה המתאימה לה, ומדוע כאן נכנס פסוק שלא מענין הפרשה?

חז"ל במדרש עמדו על כך בכמה פנים. נעמוד על דבריו המופלאים של רב נחמן. דרשתו של רב נחמן עוסקת בפסוקים הבאים, העוסקים בראש השנה, וקושרת אליהם את מצות פאה (ויקרא רבה פרשה כ"ט, ב'):

ר' נחמן פתח (ירמיה ל'): "ואתה אל תירא עבדי יעקב", מדבר ביעקב, דכתיב (בראשית כ"ח): "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה". אמר ר' שמואל בר נחמן: אלו שרי אומות העולם… אמר רבי ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן יוחאי בשם ר' מאיר: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר הקב"ה ליעקב: אף אתה עולה, באותה שעה נתיירא יעקב אבינו, ואמר: שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן. אמר לו הקב"ה: "ואתה אל תירא", אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית. לא האמין ולא עלה… אמר לו הקב"ה: אילו האמנת ועלית – עוד לא ירדת, ועכשיו שלא האמנת ולא עלית – עתידין בניך שיהו משתעבדין בד' מלכיות בעולם הזה במסים ובארנוניות ובזימיות ובגלגליות. באותה שעה נתיירא יעקב, אמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, יכול לעולם, אמר לו (ירמיה ל'): "ואל תחת ישראל… כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הדחתיך שמה", אומות העולם שהן מכלין את שדותיהן – "אעשה כלה", ואותך "לא אעשה כלה" – אבל ישראל שאין מכלים שדותיהם, כמה דאת אמר: "לא תכלה פאת שדך", "לא אעשה כלה", "ויסרתיך למשפט", מייסרך ביסורין בעולם הזה, כדי לנקותך מעונותיך לעתיד לבא, אימתי "בחדש השביעי".

רב נחמן רואה קשר בין "לא תכלה פאת שדך" ובין "בחודש השביעי יהיה לכם שבתון" – ראש השנה. ישראל מונים את השנים לבריאת העולם. זהו דבר תמוה לכאורה – הכיצד רק ישראל מונים את השנים לבריאת העולם? והרי העולם מלא מצאצאי אדם הראשון, וכולם ממשיכים אותו. מדוע רק אנחנו, חלק קטן מהאנושות, יודעים מתי נברא העולם ומונים את השנים לפי זה?
עונה על כך רב נחמן – אומות העולם כלים מן העולם. הם מגיעים לעולם בשנה מסויימת באמצע התהליך, וזמנם תם בשנה אחרת. אין להם ענין בראשית הבריאה. אך עם ישראל קיים מראשית הבריאה ועד סוף כל הדורות, ולכן הוא מונה לבריאת העולם.

ננסה לעמוד על נקודה עמוקה במדרש. המדרש מתבטא כלפי יעקב בצורה חריפה: "לא האמין ולא עלה". בזוה"ק אמרו: "לא האמין בעצמו".
במה בדיוק לא האמין יעקב אבינו?
נראה, שיעקב לא האמין שבאותם שלבים של הסולם, שבהם עולות האומות – גם הוא צריך לעלות.
מה הם שלבי הסולם? השלבים שמהם נבנית האומה: כלכלה, בטחון, כנסת, ממשלה, מערכת משפט. יעקב התפלא: אני אמור לעלות בשלבים האלה?! לי נאמר (בראשית כ"ח, י"ג): "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו". לי יש "זימון ישיר" לראש הסולם. האומות צריכות לעלות שלב אחרי שלב. כשהן מגיעות למעלה, לשיא עוצמתן – הן נשחקות ויורדות. אני לא רוצה את המסלול הזה. לשם מה אני צריך לעבור את הסיבוכים של הרכבת הממשלה, של שחיתויות, של בית משפט עליון? מה זה שייך לעם ישראל, ל"ה' ניצב עליו"? אנו רוצים הנהגה אלוקית ישירה.
יעקב לא האמין בכך שעם ישראל יכול לעלות בסולם, שראשיתו כמו אומות העולם, בניהול מדינה ככל המדינות, אך סופו: "הנה ה' ניצב עליו".
על כן אמר לו ה': אני רציתי שאתה תשלוט במציאות ותנהיג אותה. אך לא רצית לעלות – ולכן אומות העולם ישלטו עליך. אך זה לא יהיה לעולם. מדוע?
משום שאנו מקיימים מצות "לא תכלה פאת שדך". משמעות הדבר היא שאנחנו אינסופיים. קצה השדה, הסוף – שייך לקב"ה. אנחנו חיים במציאות המעשית, בתוך "שורת המספרים", ואנו קשורים לקב"ה הנמצא מעל למציאות. המציאות המעשית שאנו חיים בה – היא ללא סוף. הסוף שייך למציאות האלוקית.
"לא תכלה" זהו ביטוי נרדף ל"אין סוף". "לא"="אין". "תכלה"="סוף".
לאומות העולם יש תפקיד מסויים, חלקי. כל אומה מסיימת את תפקידה ויורדת מבמת ההיסטוריה. לכן האומות רוצות הכל כאן ועכשיו.
גם אצלנו יש כאלה שרוצים שלום עכשיו, ואפילו משיח – now.
זוהי גישה מיובאת מאמריקה. אנחנו לא רוצים "עכשיו". אנחנו רוצים שנגיע למקום שלם, מקום טוב ואמיתי. אנחנו נשמח מאוד שזה יהיה מהר – "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". אבל אנו לא מוכנים שהמהירות תהיה על חשבון השלמות.
אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה, משום שאנו נצחיים. גם אם לא נקבל את הכל עכשיו – נקבל זאת בהמשך. העולם יגיע אל היעד, וזה יהיה יעד שלם וגדול.
אנו שואפים אל האינסוף, ולכן אנו לא מכלים את שדותינו. הסוף לא שייך אלינו אלא למציאות האלוקית. אנו שואפים אליו. הסוף נמצא מעלינו, ומעורר אותנו אל השאיפה העליונה.

אנו צריכים לתקן את אמירתו של יעקב. אנו צריכים להאמין בעם ישראל. להאמין שעל ידי מדינה מתוקנת, עם ממשלה, צבא ומערכת משפט – ניתן להגיע אל הנקודה העליונה שאנו משתוקקים אליה.
אמנם יש בדרך דברים קשים, אך אנו צריכים לתקן את השלבים השונים של הסולם, ולעלות ממדרגה למדרגה, עד שנתקן הכל ונגיע אל שאיפתנו העליונה והמלאה, אל "הנה ה' ניצב עליו".

רעיון זה קשור לנקודה נוספת בפרשה (ויקרא כ"ב, כ"ו-כ"ז):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'.

דרשו על כך חכמים (בבא קמא ס"ה ע"ב):

שור בן יומו קרוי שור, דכתיב: "שור או כשב או עז כי יולד".

חז"ל עומדים כאן על תופעה מדהימה. בהמה או חיה יוצאת לאויר העולם, וכעבור כמה שעות או ימים – היא כבר מפותחת לחלוטין. המהר"ל אומר ש"בהמה" הוא לשון "בה מה" – מה שרואים בה – זה מה שיש בה. אך האדם הוא מלשון אדמה. האדמה היא דבר שכל מה שיש בו זה פוטנציאל. כלפי חוץ לא רואים כלום. אך הזרע שנזרע באדמה הולך ומתפתח עד שהוא מוציא עץ גדול ופירות טעימים. באדמה מצד עצמה אין בה כלום, אך יש בה פוטנציאל גדול. זהו האדם.
השור נולד – וכבר הוא שור שלם. כשאדם נולד – נדרש זמן רב כדי שיצא אל הפועל. ברמה האנושית, של אומות העולם, יש לאדם שכל שהולך ומתפתח, ופועל במדע, ביצירה ובטכנולוגיה. בעם ישראל יש דברים עמוקים יותר שיוצאים אל הפועל – לימוד תורה, קרבת אלוקים, נבואה. אלו מדרגות עליונות, שכדי להוציאן אל הפועל צריך זמן רב. זהו תהליך ארוך ולא מיידי.

על ישראל נאמר: "אדם אתם". בעם ישראל יש כוחות גדולים שצריכים לצאת אל הפועל. לכן אנו מסתובבים בעולם כבר זמן רב. אנו מחכים שהפוטנציאל העצום שיש בנו יצא אל הפועל. אנו מובטחים שזה יגיע.
אנחנו לא רוצים לראות את הכל כאן ועכשיו. אנו רוצים להגיע לעתיד השלם, לאחר שכל הכוחות יצאו אל הפועל. ככל שעובר יותר זמן עד שדבר מתגלה – זה מלמד על כוחות גדולים שצריכים להתגלות. עם ישראל, שכוחו הוא כח הנבואה, עובר הרבה שנים עד שהוא מוציא זאת אל הפועל.
אנו רוצים שהמעלה העליונה תגיע אלינו בזמן המתאים, כאשר העולם מוכן לכך. חז"ל אומרים, שיעקב לא רצה שהברכות שבירך אותו יצחק יתקיימו מיד.
משל למה הדבר דומה, לדוד עשיר, שהבטיח לאחיינו שהוא יכול לבקש פעם אחת משהו – והוא יתן לו ככל אשר יבקש.
אם הילד יבקש את המתנה כשהוא בן שנתיים, הוא יבקש סוכריה על מקל הכי גדולה שיש בחנות. אולי הוא יפליג ויבקש חבילת סוכריות… ילד בן 8 יבקש מכונית משוכללת על שלט. נער בן 18 יבקש מכונית. ככל שהמתנה תגיע בשלב מאוחר יותר, כך היא תהיה ברמה גבוהה יותר. ההשגות הולכות וגדלות וכך גם השאיפות.
לכן יעקב ביקש שהברכות יתקיימו בסוף הדורות, ולא מיד. הוא לא רצה את הברכות כאשר העולם נמצא במציאות חיים נמוכה, מבחינה גשמית ורוחנית. יעקב מחכה שהעולם יתקדם ויתפתח, השאיפות ילכו ויגדלו, ואז הברכות יגיעו כשהן משמעותיות.

עם ישראל חיכה שנים רבות כדי להופיע את המדרגה העליונה ביותר, ואנו מקוים שנזכה לראות זאת בע"ה, במהרה בימינו.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן