עבודת המידות מתוך אמונה – ענוה
נערך על ידי תלמידים ובאחריותם
אמרו בספרים, שמידת הענוה היא שורש לכל המידות הטובות, ומידת הגאוה היא שורש לכל המידות הרעות. ננסה לראות כיצד האמונה היא פתח לענוה, והענוה פתח לאמונה.
איסור הגאוה נמנה על ידי חלק מספרי המצוות כמצוה מתרי"ג המצוות. כתב על כך בהרחבה ב"ספר מצוות גדול" לר' משה מקוצי, מבעלי התוספות.
בהקדמתו הוא מספר על הדחיפה לכתיבת ספרו:
ויהיה כאשר הייתה סבה מן השמים שאסבב בארצות להוכיח גליות ישראל נתתי את פני לסדר בעל פה המצות, כל מצוה ומצוה כמאמרה יסודות המצוה ולא כל חילוקיה, למען לא אשגה בתוכחתה, ובכמה מקומות בקשו ממני לכתוב יסוד המצוה על פי הראיות ולעשות ממנו ספר, ואירא לעשות כן לעשות ספר תורה לרבים כי נער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי. ובתחילת אלף הששי בא אלי עניין מראה בחלום קום עשה ספר תורה משני חלקים, ואתבונן על המראה והנה השני חלקים לכתוב ספר מצות עשה בחלק אחד, וספר מצות לא תעשה בחלק שני. ולכן הנני משה בן יעקב נתתי פני לחבר שני הספרים, ומכל מלמדי השכלתי להביא ראיות קצרות בכל היכולת ולא בלשון תלמוד ממש, כי בכמה מקומות שיניתי הלשון לכותבו בלשון צח וקצר למען ירוץ הקורא בו. וגם סדרתים בפרשיות קצרות ליתן ריוח להתבונן בין פרשה לפרשה, ויעזרני א-להי גליות ישראל יתברך שמו על המלאכה לעשות אותה.
כתיבת הספר נאמרה לו בחלום. גם על פרטי הספר נאמרו לו דברים בחלום (בהמשך ההקדמה):
וגם בעניין לאוין בא אלי בחלום ענין מראה בזה הלשון, הנה שכחת את העיקר השמר לך פן תשכח את ה' א – להיך כי לא היה בדעתי לחברו במניין הלאוין, וגם רבינו משה לא הזכירו במניין. ואתבונן אליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם וחיברתיו בעיקרים גדולים במקומן. וה' א-להים יודע כי לפי דעתי איני משקר מעניין המראות…
ואכן, במצות לא תעשה ס"ד, הוא מונה את הלאו שנראה לו בחלום:
"השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך" (דברים ח', י"א), אזהרה שלא יתגאו בני ישראל כשהקב"ה משפיע להם טובה ויאמרו שבריוח שלהם ובעוצם ידם ועמלם עשו והרויחו כל זה ולא יחזיקו טובה להקב"ה מחמת גאונם, שעל זה עונה זה המקרא, ואומר גם בפרשת ואתחנן (דברים ו', י"א) "ובתים טובים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו'" "ואכלת ושבעת השמר לך פן תשכח וגו'". וזה הפירוש שפירשתי מפורש בסמוך (דברים ח', י"ב): "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא, הן בממון, הן ביופי, הן בחכמה, אלא יש לו להיות עניו מאד ושפל ברך לפני ה' אלהים ואנשים ולהודות לבוראו שחננו זה המעלה.
וכך הוא מספר:
תוכחת הענוה דרשתי לרבים כך, אבל לחברה על לאו זה ולמנות זה בלאו לא היה דעתי, גם רבינו משה לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאוין, וכשהגעתי להשלים עד כאן הלאוין אקראן בחלום במראית הלילה: 'הנה שכחת את העיקר', "השמר לך פן תשכח את ה'" (דברים ח', י"א). והתבוננתי עליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם והואלתי לחברו בעזרת יהיב חכמתא לחכימין. אחרי כן עיינתי בספר פרק קמא דסוטה (ה, א) וגרסינן שם בהדיא: אזהרה לגסי הרוח מניין, רב נחמן ברבי יצחק אמר: מהכא, "ורם לבבך ושכחת את ה'" וכתיב (דברים ח', י"א): "השמר לך פן תשכח את ה'"…
התורה מדגישה שאסור לאדם לשכוח את ה'.
מהו מקורה של הגאוה, המשכיחה מהאדם את ה'? איך זה קורה לאדם?
נראה, שיש בזה נקודה עמוקה, שכאשר מודעים לה, ניתן גם להתמודד עימה.
לפני שנים רבות, כשלמדתי הוראה, נדרשנו לקרוא ספר על "פסיכולוגיה התפתחותית". שתי נקודות זכורות לי מספר זה.
האחת, שמומלץ לנסותה בבית עם האחים או הילדים הקטנים – כאשר תינוק מתחיל לזחול, מניחים לו צעצוע אהוב במרחק מה, והוא מתחיל לזחול לכיוון הצעצוע. כאשר הוא ממש קרוב, כבר מרים את היד כדי לקחת את הצעצוע – מכסים את הצעצוע במגבת או בשמיכה. באותו רגע התינוק ממשיך בדרכו, כאילו לא היה כלום. הוא לא רואה את הצעצוע, ולכן הוא לא קיים מבחינתו.
כעבור כמה זמן, בערך בגיל עשרה חודשים – פתאום התינוק מרים את המגבת ומחפש את הצעצוע.
מה קרה כאן? בתחילה, השכל לא מפותח אצל התינוק, ולכן מבחינתו רק מה שהוא רואה – קיים. נדרשת התפתחות של השכל כדי להבין שמה שראיתי קודם – עדיין נמצא, למרות שאני לא רואה אותו עכשיו. בהמשך, השכל שלו התפתח, והוא מבין שאם היה כאן צעצוע – הוא אמור להישאר…
כשקראתי את הדברים, הרגשתי שיש עוד שלב. יש כאלה שנתקעים בשלב של השכל עד 120, ולא ממשיכים לשלב הבא בהתפתחות. האם אתה מבין שהעולם החומרי כולו הוא מעין "מגבת" שמסתירה את העולם האלוקי האינסופי? או שמא כאותו תינוק, אדם אומר לעצמו: מה שאני לא מצליח להבין בשכל – לא קיים. מי שנשאר רק בעולם הנגלה והשכלי – תקוע בשלב של תינוק, ולא מתקדם הלאה לשלב בוגר, לשלב שבו הוא מבין שיש עולם נסתר מעינינו ומשכלנו – אך הוא קיים ופועל.
נקודה נוספת, בענין משבר גיל ההתבגרות. ממה נובע המשבר?
ילד קטן חווה את העולם כך שהכל סובב סביבו. "בשבילי נברא העולם". למשל, כאשר ילד קטן רואה מטוס טס בשמים, ברור לו שהוא טס כדי שהילד יראה אותו. וכי איזו סיבה אחרת יכולה לגרם למטוס לטוס בשמים?
והנה הוא מתבגר, מבין דברים מופשטים יותר, ופתאום הוא קולט שיש סיכוי לא קטן שהטייס בכלל לא מכיר אותו ולא יודע על קיומו. הוא קולט שהוא רק חלק קטן מהעולם. זה יוצר משבר זהות, עד שהאדם מגבש לעצמו את זהותו בתוך העולם הגדול.
מעניין לשים לב, שגם האנושות כולה עברה תהליך דומה.
במשך שנים רבות סברו בני האדם שכדור הארץ הוא מרכז הבריאה, ו"השמש והירח ואחד עשר כוכבים" משתחווים לו.
כאשר התברר שכדור הארץ אינו במרכז, אלא השמש, ויש עוד רבבות אלפי כוכבים במרחבי האינסוף, היה זה משבר קשה לאדם. המדענים הראשונים שטענו זאת – עלו על המוקד בידי חכמי הדת, כי הם ראו בכך כפירה.
לאט לאט העולם קיבל את הידיעה הזו, והשלים איתה. משבר גיל ההתבגרות העולמי עבר…
מדוע כך נבראו האדם הקטן והאדם הגדול – האנושות?
נראה, שאילולא היה האדם נברא בתחושה שהוא מרכז העולם, לא היה כלל עוסק בישובו של עולם. אדם שמכיר מילדותו את כל מרחבי האינסוף, חי בתחושה שהוא פירור לא נחשב, וכל מה שיעשה הוא חסר השפעה לחלוטין. אך כיון שנברא האדם בתחושה שכל העולם סובב סביבו, הוא מרגיש שהתפיסה שלו היא הקובעת, העשיה שלו משפיעה, וההבנה שלו היא הבלעדית. כך הוא שואף, עושה ופועל, רוצה להיות יותר מאחרים, ופועל לפתח את העולם.
כך גם האנושות בכללה. אלמלא היו האנשים מרגישים כי כדור הארץ הוא המרכז שהכל סובב סביבו – לשם מה לפעול ולעשות? מה אנו נחשבים בתוך היקום?
התחושות הללו, שניתנו באדם לטובתו ולטובת הבריאה – נשארות בקרבנו גם כשאנו מתבגרים. אדם מרגיש שהכל תלוי בו והכל סובב סביבו. כך מגיעה לאדם הגאוה ושכחת האלוקים. לא קל להשתחרר מהתפיסות הללו, שאיתן נולדנו.
לפני שנים רבות הייתי ר"מ בישיבת כפר הרא"ה, ויצאתי עם תלמידי לטיול ב"פלנטריום" – מצפה הכוכבים ברמת אביב שבתל אביב.
התיישבנו באולם, מעלינו פרושה יריעה גדולה כעין כיפת השמים, ובה מנצנצים כוכבים. והנה האיר חץ על אחד הכוכבים, ובת קול נשמעה: הכוכב הזה נמצא במרחק 3,000 שנות אור מכדור הארץ.
אני יושב רגל על רגל, ומנסה להבין במה מדובר.
בשניה אחת עובר האור 300,000 ק"מ!. המספר הזה קרוב מאוד לקצה יכולת התפיסה שלי. איזה מרחק עובר האור בשעה אחת? אני כבר לא יכול להכיל מספר כל כך גדול. ביום אחד? בשנה? באלף שנים?
שלושת אלפים שנות אור זה מספר בלתי נתפס. מי שיושב בכוכב הזה ומתבונן על כדור הארץ, רואה עכשיו את יציאת מצרים או את מעמד הר סיני…
נתאר לעצמנו ילד שנולד וגדל במצפה הכוכבים. איזה אדם יצא ממנו? כנראה יצור אדיש, חסר מוטיבציה לפעול. הרי כל כדור הארץ איננו אפילו גרגיר על שפת הים ביחס למרחבי היקום האינסופיים. גם אם תמציא פצצה אימתנית שתפוצץ את כדור הארץ – זה לא באמת יגרום לשינוי משמעותי ביקום. אנחנו פירורים קטנים. בוקר טוב אדון פירור, אדון גרגיר.
מה בכל זאת נותן לאדם ישות? הנשמה. הנשמה היא אינסופית. זה יותר גדול אפילו מ-3,000 שנות אור. בזכות הנשמה יש לאדם קיום ומשמעות. הענוה היא היכולת להתבטל לנשמה. אדם ענו מבין שכל מה שיש לו ולעולם – בא מכח האלוקות שמחיה את העולם כולו ואת האדם. יש ערך ומשמעות לישובו של עולם – כי זה מה שחפץ הבורא. ה' יתברך חפץ בנו, בעבודתנו ובענוה שלנו.
כל מה שנברא האדם מלא באגו ובתחושת ישות היא כדי שהוא יתגבר על האגו, ירים את ה"מגבת", ויגלה את האלוקות שמסתתרת מאחורי העולם הנגלה לעינינו ולשכלנו.
מידי פעם פוגשים אדם "שכלתן" – הוא בוחן את העולם בשכלו, ועל פי זה מחליט מה יכנס אליו ומה ישאר בחוץ. מה שלא עובר את מחסום השכל – לא נכנס פנימה אל האדם. זה מצחיק. מי אתה ומהו השכל שלך בשביל לבחון את העולם?
אנשים לומדים תורה ואומרים: המדרש הזה נראה לי לא מוסרי. לדעתי לא מתאים לעשות כך.
ואנו עומדים ותוהים: במה דעתך נחשבת? למה זה מעניין אותך מה אתה חושב?
זהו אדם שנשאר כמו ילד, ונראה לו שמה שהוא חושב – זה העולם. אם הוא לא מבין את התורה – כנראה לתורה יש בעיה. איך התורה אומרת להשמיד את עמלק? הרי אני קובע מה מוסרי ומה איננו מוסרי.
אנו צריכים להבין, שהאלוקות היא הנותנת משמעות לעולם. בלי האור האלוקי המחיה את העולם – אין משמעות לבריאה ולאדם, לשכל ולמוסר.
המחשבה הזאת מביאה את האדם לענוה. כשאדם עומד מול הבריאה האינסופית – הוא מתמלא ענוה. היכולת לחשוב, לומר את המילה "אינסוף" – מגיעה מהנשמה שבקרבנו, בלי זה – מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקנו, מה ישועתנו.
"מה אנו" – אנו הנשמה האלוקית שבקרבנו. הקב"ה נתן לנו נשמה ושכל ויכולת לחשוב, והוא חפץ במעשינו בעולם ובתורה.
יש אדם שאני חב לו הכרת הטוב רבה. למדתי ממנו הרבה על מידת הענוה. אינני מכירו אישית, אבל קראתי ראיון עימו, שלימד אותי הרבה מאוד.
פרופ' דוד קשדן, מחשובי המתמטיקאים בעולם כולו, חזר בתשובה. בספר "עובדה"1, מופיע ראיון שנערך איתו:
– האם דרשת בעצמך הוכחות לאמיתת התורה לפני ששינית את כל אורח חייך?
– לא.
– היתכן?
– אני סבור שיש כאן כשל לוגי. כדי להוכיח את הדת בכללותה או את תורת ישראל בפרטות, עלינו להביא מקור שנאמן יותר ממנה, ובאמצעות מקור זה להוכיח.
זוהי אמירה מדהימה. פרופ' קשדן כיוון בה לדבריו של המקובל בעל ה"לשם", שכתב, בענין השבועה בשם ה':
כי כן הוא מחוקי ודרכי הטבע, שכל מי שרוצה לאמת כל דבר, ולהראות שהוא כן בתכלית האמיתי בלי שינוי כלל, מאמת אותו במה שהוא אמת יותר עיקרי וחביב עליו במעלה ותשוקה, אשר עליו הוא נותן את נפשו.
מה פירוש הדבר שאנו מוכיחים שדבר הוא אמיתי?
אנו אומרים בכך, שיש אמת מוחלטת, עליונה, ויש מציאות קטנה ונמוכה ממנה, המוטלת בספק. אם המציאות הקטנה מתאימה לדבר הגדול ממנה – הרי היא אמיתית, ואם לא – לא הצלחת להוכיח את אמיתותה.
כאשר אדם מוכיח בשכלו את מציאות ה', הוא בעצם אומר: השכל שלי הוא הדבר האמיתי והגדול. אם אלוקים יצליח להיכנס לקופסא שבראשי – אהלן וסהלן, ברוך הבא. אם לא – כנראה שהוא לא קיים.
היתכן? יש עולם אינסופי, ואמירה זו כשלעצמה לא נקלטת על ידי השכל. אדם מתבונן בעולם, לומד תורה – הוא נפגש עם האינסוף. לאט לאט הדברים מתבהרים ומתבארים, והוא מצליח להבין את הדברים. האם ניתן לומר שהשכל שלנו מוחלט ואמיתי, ומה שלא נכנס אליו – לא קיים?
כשראיתי את דבריו של פרופ' קשדן, אמרתי לעצמי: הוא מורי ורבי במידת הענוה. כמה אמת וכמה ענוה יש בדבריו.
בילדותי, חברי הנקראים חילוניים היו מקניטים אותי בשאלה: האם אלוקים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים? זה נוק אאוט למאמין. מה שלא אגיד – אלוקים הוא לא כל יכול. או שהוא לא יכול לברוא אבן כזאת, או שהוא לא יכול להרים אותה. בילדותי השאלה הציקה לי מעט. כשגדלתי פגשתי בשאלות נוספות מסוגה, כמו שאלת הידיעה והבחירה – אם אלוקים יודע הכל, גם את העתיד – איך יש לאדם בחירה חופשית?
פרופ' קשדן לימד אותי לענות כפי שחז"ל אמרו: "למד לשונך לומר איני יודע" (ברכות ד' ע"א). אני מנסה היום להבין, מדוע לא יכולתי בתור ילד לומר להם בפשטות: אני לא יודע. ואם אני לא יודע, אז מה? אז יש בעיה לקב"ה? אתם יודעים את התשובה לשאלה זאת?
הרמב"ם עונה ביחס לשאלת הידיעה והבחירה שאנחנו לא יודעים. הראב"ד משיג עליו ואומר: אם אתה לא יודע את התשובה, למה אתה שואל את השאלה. אך הרמב"ם לא מפחד לומר שהוא לא יודע (הל' תשובה פ"ה ה"ה).
הגאוה מונעת מהאדם לומר "איני יודע", כאילו אם אינו יודע יש בכך בעיה לאלוקים או לעולם.
מאז שקראתי את הדברים, אני שמח מידי פעם לענות לשאלות מהסוג הזה בכך שאני לא יודע.
אנו צריכים לבוא אל העולם בענוה. העולם גדול עלינו, ורק על ידי ענוה נוכל קצת להבין על ידי ענוה אדם שומע גם דברים שמעל לתפיסתו. בהמשך הוא יוכל גם להבין אותם.
נסיים במה שפתחתנו – אנו צריכים להישמר שלא לשכוח את ה'. לא לשכוח שהעולם החומרי מסתיר ומכסה על העולם האלוקי. אנו צריכים להרים את המכסה ולגלות את האלוקות.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ. יש לשלוח בקשה למספר 052-7906438, ולשמור את המספר באנשי הקשר.
1 עשרים מדעני צמרת מוכיחים: המדע – כביש מהיר ליהדות. מאת מאור פז.