ירושלמי סנהדרין פרק שביעי ה'
ירושלמי סנהדרין פרק שביעי ה':
מתניתא מסייעא לרבי הילא מולך בכלל עובדי ע"ז היה ויצא לידון להקל עליו שלא יהא חייב אלא על יוצאי יריכו. וכו'
עיי"ש שנאמר ג"פ. נראה שהמידה שבה דרשו את הדין שבעבודת המולך הם רק ביוצאי ירכו, היא "דבר שהיה בכלל ויצא לטעון טעון אחד שהוא כעניינו, יצא להקל ולא להחמיר". אין עוד מידה הנקראת יצא מן הכלל להקל, אלא זו בלבד.
מתחילה יש להבין ענין עבודת המולך. רש"ר הירש ביאר עבודה זו בזו הלשון:
משום כך נראה לנו שהוא מבטא את מושג הכח העליון השולט בעולם. "המולך" הוא כח הגורל של השקפת העולם האלילית, הוא המזל, השולט בעולם ככח עליון. עיי"ש.
נראה להוסיף על דבריו ולשנותם. בהשראתו של הרש"ר הירש, שעבודה זו מבטאת את השקפת האקראיות של העולם.
תורתנו הקדושה מלמדת שהעולם נברא ויש לו תכלית אליה הוא מתקדם. המשכיות הדורות הבאה במצוות פריה ורביה מובנית בתוך העולם ההולך ומתקדם אל עבר עתידו השלם בגאולתו השלמה.
מסירת הילדים למולך מבטאת שהעולם אקראי. אין קשר בין אב לבנו, והעולם יכול להתדרדר וליפול כשם שיכול הוא לעלות ולהתקדם, אין מי שמוביל העולם ליעדו.
דין מולך נמצא בתורה בין איסור ביאה על אשת איש לבין משכב זכור ובהמה (ויקרא י"ח, כ' – כ"ג)
ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה
ומזרעך לא תתן להעביר למלך ולא תחלל את שם אלהיך אני ה'
ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה הוא
ובכל בהמה לא תתן שכבתך לטמאה בה וגו'
פסוקים אלה באים לאסור את ההשקפה שהזרע לא ניתן באדם כדי להמשיך את הדורות ולהעלותם במסגרת משפחה. הזרע הוא מקרי ואין לו מגמה מיוחדת להמשך הדורות לכן אפשר לתתו באשת חברו או בזכר ובהמה. הרגשת הנאתו היא תפקיד הזרע ואין בלתה.
זה מה שעומד בהעברת בנו למולך.
במדרש דברים רבה פרשה ב', ל"ג דרשו זו לשונו:
ומזרעך לא תתן להעביר למולך… דבר אחר, ירא את ה' בני ומלך (משלי כ"ד, כ"א), מהו "ומלך", ואל למלך, כענין שנאמר (ויקרא יח, כא): ומזרעך לא תתן להעביר למלך.
נראה בביאור הדרשה שהדגש הוא על "בני". "ירא ה' את בני", שכן בנים אתם לה' אלוקיכם ומתוך כך אתה בני, ואתה ממשיך רצון ה' אותו אנו יראים. "ואל למולך" – לא למולך הרואה את העולם כחסר כיוון ומגמה ואינו הולך לשום מקום.
לאור דברים אלה יש לבחון את הקשר בין המידה "לטעון טעון אחד שהוא כעניינו" לבין תוכן הדין הנלמד שהוא ענש מעביר בנו למולך, שהוא רק ביוצאי ירכו.
האר"י הקדוש ביאר מידה זו, זו לשונו:
לפעמים יתנהג העולם בסוד עיבור המלכות, להוליד למטה דוגמת עליונים, בסוד תיבת נח, שיצאו ממנה ג' גוונין, שם חם ויפת, שהן דין ורחמים, וכללותם דמיון התפארת הכולל דין ורחמים.
אלא שלפעמים תתעבר בסוד הרחמים בלבד. ויהיו כל הג' גוונים נוטים לצד הרחמים, וזהו כל דבר שהיה בכלל, בסוד האצילות למעלה מתפארת, ויצא לטעון טעון א' למטה בסוד עיבור, ונתעברה בג' גוונין הנז', כלולים זה בזה בסוד הרחמים, "שהוא כענינו", כענין ו', הוא בסוד התפארת נוטה לצד הרחמים, ואזי "יצא להקל" בסוד הרחמים, להוליד ג' גוונין כולם בסוד הרחמים, ולא מצד הדין.
תיבת נח באה על מנת להמשיך את העולם מצד הטוב שבו ומצד הרחמים. אכן יצאו בני נח מן התיבה על מנת להמשיך את העולם אל יעדו העתידי השלם, מכח הכלל העליון והמגמה הבראשיתית של העולם.
זאת ההנהגה שנדרשה בעת ההיא. להמשיך את הכלל העליון ואת המגמה האלוקית מבלי להיות מושפע מן העולם אליו יצא, אלא רק להביא את דבר המגמה האלוקית של הבריאה אל העולם. על כן יצא להקל ולא להחמיר, להתנהג ברחמים ולא בדין.
נראת שזאת ההנהגה הנדרשת אל מול המעבירים בניהם למולך. מבחינת הענש המגיע למעביר בנו, המולך היה בכלל כל העבודות הזרות, והוא יצא מן הכלל מצד שמבטא באופן מיוחד את היחס האקראי לעולם והיחס לזרע כמקרה ולא כבעל מגמה להמשכיות העולם והתפתחותו.
והוא יצא להקל לידון רק ביוצאי ירכו שזה הענין המיוחד אותו בא הענש לבטא: את היחס ליוצאי ירכו של אדם שהם ממשיכים את המגמה האלוקית של הבריאה ולא חלילה יצאו משום מקום והולכים לשום מקום.