פרשת השבת
ערך: יעקב קופל.
הקהל
פרשתנו נאמרת בהקהל, והדבר אומר דרשני מאחר ולא בכל מקום נאמר לנו שמשה מקהיל את העם להשמיע להם את ציווי ה'.
משה פותח את דבריו בציווי על השבת, אולם הוא כבר עשה זאת בפרשה הקודמת (ל"א, י"ב – י"ז). ההסבר לכך פשוט, כל הפרשה הקודמת נאמרה למשה על מנת שיאמרה לבני ישראל, ובפרשתנו משה מבצע זאת. אולם לא נאמר למשה בציווי ב"כי תשא" שיאמר זאת בהקהל.
ישנם מספר הבדלים בין פרשיית השבת ב"כי תשא" לבין הפרשייה אצלנו, ונעמוד על שלושה מהם:
א. סדר העניינים – בפרשת "כי תשא" תחילה נאמר הציווי על המשכן ופרשיית השבת מסיימת את העניין, אולם ב"ויקהל" הפרשה פותחת בציווי השבת ורק לאחר מכן עוסקים במשכן.
ב. תוספת ב"כי תשא" – (ל"א, ט"ז – י"ז) "ושמרו בני ישראל את השבת… כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש".
ג. תוספת ב"ויקהל" – (ל"ב, ג') "לא תבערו אש…".
נוסיף מעט מעניין שבת הבאה, פרשת שקלים.
המשנה הראשונה במסכת שקלים (א', א') אומרת:
באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים.
מה הקשר בין שקלים לכלאיים?
חכמת נשים
התורה מתארת אצלנו את התרומות שהביאו למשכן, וביניהן (ל"ה, כ"ו):
וכל הנשים אשר נשא לבן אתנה בחכמה טוו את העזים.
הלשון של הפסוק מעלה תמיהה ברורה, לכאורה הם טוו את הצמר ולא את העיזים עצמן!
חז"ל (שבת צ"א.):
וגדולה חכמה… ותניא משום רבי נחמיה שטוף בעזים וטווי מן העזים.
חז"ל מתארים שהחכמה הגדולה של הנשים היתה שהם טוו את הצמר בעודו על העיזים. לשם מה הם עשו מלאכה משונה שכזו?
הרב שלמה פישר ("דרשות בית ישי" החדש, עמוד שצט הערה י"ב) – הגמרא במגילה יד. מביאה אמירה מעניינת:
אמר רב נחמן היינו דאמרי אינשי איתתא בהדי שותא פילכא.
רש"י מסביר את האימרה:
בהדי שותא פילכא – עם שהאשה מדברת היא טווה…
ניתן לדמות זאת להשוואה בין גבר שמדבר בטלפון והוא עסוק אך ורק בזה, לבין אישה שתוך כדי דיבור מצליחה לטפל בילד ואפילו לשטוף כלים. מלאכות המשכן היו מלאכת מחשבת, אך על פי אימרה זו הטוויה בשביל הנשים אינה מלאכת מחשבת אלא "מתעסק", וכדי לעשות אותה כזאת היה צורך בטוויה מיוחדת.
פירוש נוסף ששמעתי בימי חורפי על דרך הפלפול (בשם ר' שמחה בונים מפשיסחא) – מלאכת המשכן היא מצוות עשה שהזמן גרמא, סימן לכך שהיא לא דוחה את השבת. כידוע נשים חייבות רק במצוות עשה שאין הזמן גרמא, ולכן כאשר הם עושות מצוות שהזמן גרמא הם עושות זאת כמי שאינו מצווה ועושה. מאחר וידועה הפסיקה "דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה"1, רצו הנשים להשתתף במלאכת המשכן כמצוות ועושות. על כן, בחכמתן החליטו לטוות את הצמר בעודו על העיזים, מלאכה שהיא רק "שבות" בשבת (מדרבנן) מפני שהיא "בשינוי". במשכן אין איסור "שבות" וממילא הם עשו מלאכה שמותרת גם בשבת ולכן יוצא שאין זו מצווה שהזמן גרמא בשבילם, וממילא הם זכו לעסוק במלאכת המשכן כמצוות ועושות.
נדבה לשם שמים
ניתן לתלות את הסיבה לשלושת השינויים בין הפרשיות בסיפור החוצץ ביניהם, חטא העגל.
ריה"ל בספר "הכוזרי", מסביר מה היה חטאם של ישראל בעגל – מאמר ראשון אות צא:
…ולבסוף הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות אך גם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים, הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלהיהם, כאשר עשו זאת לימים אותם המאמינים אשר בראותם את הארון אשר עשה משה ע"ה קראו הנה האלוה… חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה, דבר שנאסר עליהם, ובזה שיחסו כח אלוהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם בלי אשר באה על כך מצות האלוה… היה עליהם להוסיף להמתין למשה ולא לעשות להם סמל מדעתם ולקבוע מקום אליו יכוונו, ולא לבנות להם מזבח ולהעלות עליו קרבנות. כל זה בא להם בעצת האצטגנינים ובעלי הטליסמאות שביניהם אשר חשבו את עבודתם הם שהיו עובדים לפי הקשי הדמיון קרובה לעבודת האמת, אולם דרכם בזה לא היתה כי אם כדרך הכסיל…
לפי שיטתו של ריה"ל החטא של עם ישראל היה בכך שהם חיפשו תחליף למשה, משהו מוחשי שדרכו יוכלו לעבוד את ה'. חטאתם העיקרית היתה שהם לא צוו על כך. הם הלכו על פי "הקשי הדמיון" במטרה לחתור לאמת אך הגיעו לקלקול בחטא העגל.
זוהי דוגמא טובה לסכנה בעבודת ה' שלא מתוך ציווי, ולאור דבריו של ריה"ל מובן מדוע גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. אמנם, מי שפועל על פי נטיית לבו עושה זאת בהתלהבות יתירה, אך התלהבות זו יכולה לגרור את האדם למחוזות מסוכנים. לעומת זאת, הפועל מתוך ציווי יודע שהוא עושה את הדבר הנכון ואכן בגמרא הוכרע שזה העיקר.
האש
חז"ל מדברים במספר מקומות על ארבעה יסודות. אין הכוונה למושג יסודות כפי שאנו משתמשים היום בתחום הכימיה, אלא במצבי צבירה. עד למאה האחרונה ידענו על שלושה מצבי צבירה: מוצק – נוזל – גז, אולם איינשטיין הגיע וחידש לנו שישנו מצב צבירה נוסף והוא E= MC2 דהיינו אנרגיה. אולם, מסתבר שחז"ל ואפילו שלמה המלך הקדימו אותו בגילוי זה.
ארבעת היסודות המופיעים בחז"ל הם עפר, מים, רוח (כנגד שלושת מצבי הצבירה) ואש (אנרגיה). ספר קהלת פותח במבנה של ארבעת היסודות הללו (קהלת א', ד' – ז'):
דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת.
וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם.
הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח.
כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הלכים שם הם שבים ללכת.
ניתן להסביר את עניינו של האש גם בתור ההתלהבות וההשתוקקות שקיימת באדם.
כפי שראינו, אותה התלהבות שמגיעה מהאדם ללא ציווי, יכולה להיות מסוכנת. על פי חז"ל אהרון זרק את התכשיטים שהובאו אליו לאש ומכך יצא העגל.
מדרש רבה במדבר (פרשה י"ב פסקה י"ד) מתאר לנו שמשה נתקשה בצורת המטבע שאותה צריכים ישראל לתרום:
אמר ר' מאיר נטל הקב"ה כמין מטבע של אש מתחת כסא הכבוד והראה לו למשה זה יתנו כזה יתנו…
במה התקשה משה, האם משה לא פגש מטבעות בימי חייו?
משה לא הבין כיצד ההתנדבות בעם תֵעשה בצורה כזו שתהיה כולה לשם שמים. לכאורה הדברים סותרים: או שישנו ציווי משמים או שישנה התנדבות, והקב"ה הראה לו מטבע של אש, כיצד מצווים את העם להתנדב.
על פי אותו עניין ניתן להסביר את מנורת האש שהקב"ה הראה למשה. יש כאן יצירה אנושית, וצריך לדעת כיצד מנתבים את היצירתיות בצורה שלא תהא מסוכנת.
חז"ל מנמקים את ההבדלה במוצ"ש לאור הנר מפני שהאש נבראה במוצ"ש. בניגוד לשבת שמסמלת את התבטלות האדם, האש היא הסמל של היצירתיות של האדם.
במסכת שבת ע. מופיעה מחלוקת, כיצד להסביר את העובדה שהאש היא כמעט המלאכה הבודדת שנכתבה במפורש בתורה. דעה אחת אומר ש"הבערה ללאו יצאת", דהיינו לומר שהיא מלאכה פחותה ואין עליה סקילה אלא רק איסור לאו (מלקות). לכאורה התפיסה שלנו היום דוקא מעמידה מלאכה זו בתור הסמל של חילול השבת, ומכיון שבני ישראל בני נביאים הם יש מקום להעמיק ולהבין "סתירה" זו.
הדעה האחרת אומרת ש"הבערה לחלק יצאת", דהיינו לומר לנו שאין הכוונה שרק מי שעשה את כל המלאכות מתחייב מיתה אלא מספיק שיעשה מלאכה אחת כמו הבערה. אולם, זה לא עונה על השאלה מדוע בחרו דוקא מלאכה זו?
החסרון שקיים במלאכת ההבערה נובע בגלל היותה "הכשר" מלאכה. בדרך כלל אדם מדליק אש כדי לעשות בה מלאכה נוספת, בישול צביעה ועוד. ראש הישיבה, הרב ויצמן, מדמה זאת למלאכת הטוחן. אדם טוחן קמח לא כדי להשתמש בו כך, אלא כדי לאפות אותו תחילה ורק אז לאכול אותו.
לכן מובנת השיטה שאומרת ל"לאו" יצאת בגלל הצד הקל, וכן "לחלק יצאת" בגלל החידוש שאפילו מלאכה חלקית שכזו שעדיין לא מביאה אותך ליעד המבוקש, גורמת לחיוב סקילה.
האש מסמלת את היצירתיות של האדם אולם היא בעצם שלב מעבר. את היצירתיות הזו ניתן למשוך לצדדים חיוביים וניתן חס וחלילה להגיע איתה לקלקולים גדולים.
בספרים2 האור של השבת נקרא "מאורי אור" ואילו האור של שאר השבוע נקרא "מאורי אש". לעומת האש שמסמלת את היום יום עם הבעייתיות שבכך, יש את השבת, בשבת מופיע האור ללא האפשרות לנטות לרע.
שבת שבתון
הייחודיות של השבת היא אשר מציגה את הפתרון לנפילה של חטא העגל. שבת מלמדת את האדם שעליו לבטל את עצמו ולא ליצור יתר על המידה. יש חשיבות ל"ששת ימים תעשה מלאכה", אך זה קיים רק כאשר "וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה'", אם האדם יודע לקבל מרות אזי הוא יכול גם ליצור.
המסמל את היצירתיות יותר מכל היא מלאכת המשכן ועל כך ישנם מדרשים רבים. לכן מאוד בולט שהביטויים המופיעים במשכן מזכירים את בריאת העולם.
לפני חטא העגל, התיאור של השבת בא לאחר מלאכת המשכן. הכוונה היתה שבני ישראל יפנימו את המסר שאכן סדר העולם שיש ששת ימי יצירה ואז חייבים את השבתון, אסור להגזים עם היצירה.
לאחר החטא, התברר שהמסר הזה לא נתפס בעם ישראל. עם ישראל לא יכול להתחיל מששת ימי המעשה אלא צריך להתחיל בשבת. לכן בתחילת פרשת "ויקהל" פותחים בתיאור השבת ללא ההשוואה למעשה הבריאה. זה הפשט של המדרש שישראל צריכים לשמור שתי שבתות, כאשר הכוונה לשתי הבחינות של השבת שלפני ואחרי החטא. משום כך משה צריך להקהיל את העם, להסביר להם כיצד עליהם לתקן את דרכם לאחר החטא3.
בתיאור הנדבה שהביאו בני ישראל מוזכר (ל"ה, כ"ב): "חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב".
הנזם בא כתיקון על (ל"ב, ב') "פרקו נזמי הזהב". ה"חח" מוסבר על פי רש"י כצמיד, אולם ניתן להוסיף על כך הסבר נוסף. ישעיה (ל"ז, כ"ט) על מלך אשור: "ושמתי חחי באפך ומתגי בשפתיך והשיבתיך בדרך אשר באת בה", וכן יחזקאל (ל"ח, ד'): "ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך והוצאתי…"
חח זוהי טבעת שמשמשת כרסן על מנת למשוך את המחובר אליה. המשמעות של כך היא ההגבלה של מי ששמים עליו את החח.
השפת אמת שואל מדוע הפסוקים (ל"ו, ה' – ז') מתארים באריכות את הסיפור שהעם מרבים להביא נדבה והיה צורך למנוע מהם הבאה זו. נוסף על כך הוא מביא את פירושו של "אור החיים" הקדוש לגבי סתירה המופיעה בפסוקים. מצד אחד כתוב (ז') "והמלאכה היתה דים" ומאידך "והותר". מסביר "אור החיים" הקדוש שבגלל חיבת עם ישראל היה נס שלמרות שהעם הביא יותר מהצריך הדבר נכלל במלאכת המשכן. מוסיף השפת אמת, ונביא את לשונו (שפת אמת ספר שמות – פרשת ויקהל – שנת תרל"ה):
ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהי' עוד ברצון אמת לשם שמים. כי הכל הולך אחר הרצון לשם שמים… ולפי דרכנו פרשנו כי על ידי זה שמנעו עצמם אח"כ מהריבוי כדכתיב "ויכלא העם". על ידי זה תיקנו זאת היתרון שלא נתקלקל הנדבה ע"י התפשטות כנ"ל…
וזהו פי' המשנה משמיעין על השקלים ועל הכלאים שלא יתערבו רצונות אחרים לרצון הנדבה. וגם פי' כלאים כמו "ויכלא העם…" שהוא בחינת המניעה שיש ג"כ במצות הנדבה כנ"ל, וז"ש "העשיר לא ירבה…".
החשש שהיה קיים אצל משה הוא שהתנדבות יתר תביא לקלקול גדול כפי שהיה בחטא העגל. הפתרון שהובא היה "ויכלא העם". לעיתים קשה יותר למנוע מאדם להביא מאשר לגרום לו להתחיל להביא. המניעה של העם מלהביא יותר מדי היא שהשליכה על האופי של כל הנדבה שתהיה נדבה של מצווים ועושים לשם שמים.
1 בב"ק לח., פז., ע"ז ג.
2 לדגומא בזוהר בראשית כ עמוד ב' : "ויעש אלקים את שני המאורות, דא מאור ודא מאור, בגין כך אינון נהורין דסלקי לעילא אקרון מאורי אור, ואינון נהורין דנחתין לתתא אקרון מאורי אש, דאינון דרגין לתתא, ושלטי כל יומי דחול, ועל דא כד נפיק שבתא מברכין על שרגא…".
3 הדברים מופיעים במדרש לא ידוע שמביא רבנו בחיי: "תבוא קהילת משה ותכפר על קהילת אהרון, דכתיב (ל"ב, א') ויקהל העם על אהרון… יבוא זהב התנופה ויכפר על זהב העגל".