מכה ורפואה
המדרש בפרשתנו דורש את הקשר בין הפסוק "ויעש בצלאל את הארון עצי שטים", לבין הפסוק "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות את בנות מואב". כך דרשו1:
דבר אחר 'ויעש בצלאל' הדא הוא דכתיב 'כי אעלה ארוכה לך' אין מדותיו של הקב"ה כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם מכה באיזמל ומרפא ברטייה, אבל הקב"ה במה שהוא מכה הוא מרפא שנאמר 'ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה' למה? 'כי מרים הם'. אמר ר' לוי הדור היה מר במעשיו, 'ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ', ומה היה? יש אומרים זית ויש אומרים ערבה ויש אומרים הרדופני היה ויש אומרים עיקרי תאנים ועיקרי רמונים היה ונטלו והשליכו למים מיד 'וימתקו המים' הוי 'וממכותיך ארפאך'. וכן אתה מוצא במימי אלישע מה כתיב 'והמים רעים והארץ משכלת', אמר להם 'קחו לי צלוחית חדשה ושימו שם מלח ויקחו אליו', ומה כתיב 'וירפאו המים עד היום הזה כדבר אלישע אשר דבר'… אף כך ישראל חטאו בשטים שנאמר 'וישב ישראל בשטים', ונרפאו בשטים שנאמר 'ויעש בצלאל את הארון עצי שטים'.
מדרש זה התבאר בספרים הקדושים. ננסה לטעום מדבריהם.
אין הקב"ה נותן מכה לשם הכאה, חלילה. גם הדינים הקשים בהם דן הקב"ה את עולמו, יש להם מטרה טובה.
"אין לך מידה שאין הקיצוניות מזיקתה", אמר הרב קוק, אלא לפעמים, שהקב"ה רוצה להוריד מידה מסוימת לעולם, אין דרך להורידה אלא בקיצוניות כדי שתצא אל הפועל במילואה. אז מופיעה היא דווקא דרך הרע של העולם. הרע הוא "אגואיסט", ואינו משתף עמו כוחות אחרים, ולכן דרכו יכולה המידה להתגלות בקיצוניותה. אבל אם תתגלה היא דרך הטוב, הוא יערב בתוכה עניינים נוספים והיא לא תופיע לבדה בעוצמה רבה וראויה, שכן דרך הטוב היא לראות בעין טובה שותפות עם כוחות אחרים.
ואחר שהרע מוציא אל הפועל אותה המידה, אז מגיע הזמן לחזור ולהכלילה בשורשה ולצרפה למידות הטובות ע"מ שתתבשם ותשפיע רק טובה בנקודות החיוביות שבה.
ככל שהופיעה המידה בקיצוניות רבה יותר, כך כשתהיה מבושמת וטובה תשפיע טובה גדולה יותר.
דוגמא לדבר ניתן אולי לראות בנושא ההתישבות.
משהגיע זמן ראשית צמיחת גאולתנו והיה צורך בשיבת האומה לארצה ובהתישבות בה, החל התהליך בעוצמה רבה דווקא בריחוק ממקורות התורה. כך אנו קוראים באגרת של הרב קוק2:
הרעיון לייסד ישוב עפ"י שלומי אמוני ישראל, ברוח אמת של תורה ויראה ונעלה ונשגב. וזה מקרוב החל אחד מרבי החסידים להתעסק בזה והיה פה, ובכל חפץ לבבי תמכתי את ידיו במכתב ערוך ביסוד העניין.
אבל מסופקני על הוצאת הדבר לפועל מפני רפיון הידיים שאנו פוגשים בעוונותינו הרבים דווקא אצל היראים. וידועים דברי הגר"א ז"ל שהעוסקים לשמה אינם זריזים כל כך כהעוסקים שלא לשמה, שהנטיה של הפניה החומרית מוסיפה זירוז. וכן הוא בנידון דידן, שהאש מן ההדיוט, אף על פי שהיא נמוכה, מכל מקום אותם שמציבים לפניהם רק תועלת קרובה חומרית, פרטית או כללית, הם זריזים בעבודתם. והיראים שמחשבתם משוטטת במרומים, הם רפויי ידיים בעוונותינו הרבים, יתן ה' וקויו יחליפו כח.
אף את דברי הגר"א שהעוסקים שלא לשמה זריזים יותר, יש לפרש בדרך הנזכרת שדווקא דרך הרע מתגלים הכוחות ביותר עוצמה, כיון שאין מחשבתם משוטטת במרומים והם מרכזים את כוחם בעסקם.
והנה היום יכולים אנו לבשר לרב קוק זצ"ל, שקווי ה' כבר החליפו כח, והיום ניתן לומר שמסופקנו אם יישוב שלא על פי שלומי אמוני ישראל יכול לצאת אל הפועל. ואמנם אחר תקופה של יישוב ארץ ישראל שלא לשמה בדרך של כפירה וזלזול במקורות ישראל, הגיע הזמן לבשם מידה זו של התיישבות ולכלול אותה בשורשה הטוב בתורה הקדושה, שם מקורה של מצווה זו.
אף במדרש בו פתחנו מבוארים הדברים.
בשטים חטאו ישראל ובשטים נתקנו ישראל. המידה המגונה של שטות שהתגלתה בשטים במעשה זנות של ישראל הופיעה את מידת השטות בשיא קיצוניותה. במשכן אנו מכלילים את ה"שטים" בשורשם העליון ומצרפים אותם אל כל כלי הקודש המהווים משכן לשכינה. אז הם מקבלים את מידתם הנכונה והמבושמת ומשפיעים רק טובה על עם ישראל, בחינת "יקר מחכמה ומכבוד, סכלות מעט".
1 מדרש רבה שמות, פרשה נ', פסקה ג'.
2 אגרת ק"ז.