מצווים ועושים
פרשת השבוע מתארת את עשיית המשכן, ומפרטת כיצד נעשה כל כלי וכלי. כל תיאור כזה מסתיים במילים "כאשר ציוה ה' את משה".
יש מקום לברר, מדוע נאמר פעמים כה רבות שהמשכן נעשה כאשר ציווה ה' את משה, הרי מספיק לומר זאת פעם אחת?
כותב על כך האור החיים הקדוש1:
וטעם כפל הדבר בכל פרט ופרט, להראות שכל פרט הוא חשוב מצוה בפני עצמו, וראוי ליאמר עליו לבדו צוה ה' את משה.
כל חלק ממעשה המשכן חשוב בפני עצמו, ולכן ראוי לומר עליו שה' ציווה לעשותו בנפרד.
להעמקת העניין נעיין בדברי הרמב"ם בפירושו למשנה2:
רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מ"ב) 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'.
וזו לשונו3:
מיסודות האמונה בתורה שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצוות כראוי וכהוגן ולא שתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה כמו שביארתי לך, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא, לכן אמר ר' חנניה כי מחמת רבוי המצוות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה.
התלבטו רבים בביאור דברי הרמב"ם, הכיצד בעשיית מצוה אחת יזכה האדם לחיי העולם הבא?
ונראה בביאור הדברים4 שכל מצוה היא שלמות בפני עצמה. בכל מצוה מקופלים עניינים רבים המהווים יחידה שלימה, ולכן כל העושה מצוה אחת בשלמות – קנה שלמות לעצמו, ולכן הוא ראוי לחיי העולם הבא.
דברים אלו מאירים גם את דברי האור החיים הקדוש.
ציוויו של ה' הוא שלמות, וכל ציווי עומד לעצמו ושלם לעצמו. ה' ציווה את משה על כל חלק מחלקי המשכן בנפרד, ואנו למדים מכאן, שכל חלק הוא יחידה שלמה לעצמה.
אין כאן רק את שלמות המשכן המורכבת מפרטים רבים – כלים רבים המהווים יחידה שלמה אחת, אלא כל חלק בונה עניין מסוים ובכך הוא מהווה שלמות לעצמה.
מצאנו, כי חז"ל קשרו את כלי המשכן לעניינים שונים – השולחן עניינו העושר, והמנורה – החכמה5, בגדי הכהונה באים לכפר על עניינים שונים6 ועוד.
גם דבר זה נובע מכך שכל חלק עומד לעצמו, ומכוון לעניין מסוים, והכלי הזה בונה עניין זה בשלמות, ובנוסף מרכיבים כל הכלים יחד שלמות של השראת שכינה בישראל.
* * *
עניין נוסף העולה מריבוי הציווים על חלקי המשכן השונים יכול להתבאר על פי דברי הכוזרי7:
אמנם כן וכאלה הן מצוות תורתנו כלן בדבר האלהים אל משה ואת כלן כתב משה ומסרן להמון העצום ההוא בהקבצם במדבר…
וכן תכונת המשכן כלה הראתה למשה בהר סיני המשכן והאהל ובו השלחן והמנורה והארון והחצר מסביב והעמודים והמסכים וכל מלאכות המשכן כל אלה הראו לו רוחנית והוא עשאם בגשמיות כפי שהתוו לפניו…
כי בעבודת האלוה אין מקום לא להשערה ולא להקש שכלי ולא לשקול דעת כי אלו היה הדבר כך היה מה שהגיעו אליו הפילוסופים בחכמתם ושכלם כפלים כמה שהגיעו אליו בני ישראל.
המשכן, בהיותו מקום עבודת ה' ומקור השארת שכינה בעם ישראל, חייב להיבנות אך ורק על פי ציווי ה'. הדרך להתקרב אל הקב"ה יכולה להינתן על ידי ה' בלבד, וכלן בכל פרט יש צורך להדגיש: הכלי הזה נעשה "כאשר ציוה ה' את משה", אין כאן יצירה עצמית של בצלאל ושאר האומנים, אלא עשיה מדויקת ומדוקדקת של דבר ה', שכן זו הדרך היחידה להשכין שכינה בישראל.
בחטא העגל, חטא עם ישראל בנקודה זו כדברי הכוזרי8:
חטאת העם היתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה דבר שנאסר עליהם ובזה שיחסו כח אלוהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם בלי אשר באה על כך מצות האלוה …
כל זה בא להם בעצת האצטגנינים ובעלי הטליסמאות שבינהם אשר חשבו את עבודתם הם שהיו עובדים לפי הקשי הדמיון קרובה לעבודת האמת אולם דרכם בזה לא היתה כי אם כדרך הכסיל שהזכרנו למעלה אשר נכנס לאוצר תרופות של רופא והרג בני אדם באותן תרופות אשר קודם לכן היו מתרפאים בהן.
חטא העגל היה ניסיון להתקרב אל ה' בדרך שהאדם חושב, ולא על פי ציווי ה'. תיקון החטא בא במשכן – בכך שעבודת ה' נעשית אך ורק על פי ציווי ה', והדבר מודגש בכל חלק ובכל מעשה – "ויעש… כאשר ציוה ה' את משה".
בעבודת ה' עלינו לשאוף לדרגה זו, כי כל מעשינו יהיו תוצאה של ציווי ה', ולא נפלס בעצמנו דרכים, שיתכן שאינם מקרבות אלא רק מרחקות. ההיצמדות לציווי מבטיחה השראת שכינה בישראל.
1 מ', י"ט.
2 מכות פ"ג, מי"ז.
3 בתרגום הרב קפאח.
4 עיין מצוה ברה עמ' נ"ט והלאה.
5 בבא בתרא כ"ה ע"ב.
6 זבחים פ"ח ע"ב.
7 מאמר ראשון, צ"ט.
8 מאמר ראשון, צ"ז.