רבנן לא צריכי נטירותא

¹ מהו הלימוד ב"כל קדושיו בידך"? בפשטות, הקדושים נמצאים בידי ד' וממילא הלוקח מהם כסף כלוקח מאת ד', כלומר זהו מעשה אסור. רש"י מפרש אחרת: "כל קדושיו – של ישראל בידך [הם] לשומרם" ולפי פירושו הלימוד מ"כל קדושיו בידך" דומה לעניינים הקודמים שבגמרא.
² מה המשמעות של כתיבת פסוק בלשון ארמית? נראה לבאר ע"פ התופעה הכללית של דרשות חז"ל משפות אחרות – טוטפות שהן "טט בכתפי שתיים פת באפריקי שתיים" (סנהדרין ד, ב), "הן יראת ד' היא חוכמה וגו' שכן בלשון יווני קורין לאחת הן" (שבת לא, ב), "שכן בלשון יווני קורין למים הדור ואיזו היא שגדל על כל מים הוי זה אתרוג" (סוכה לה, א), "למס מרעהו חסד שכן בלשון יוונית קורין לכלב למס" (שבת סג, א) וכיו"ב (כל דרשה כזו מבטאת רעיון כלשהו, ואכמ"ל). נראה שהדרשה בארמית קשורה לתוכן הפסוק שהוא הימצאות ישראל בין האומות ("גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם") ולכן הפסוק נדרש בלשון האומות – ודווקא בארמית משום שהפסוק עצמו עוסק בגלות בבל (ששפתה ארמית). צ"ע מדוע אומרת הגמרא "פסוק זה בלשון ארמית נאמר" כשבפועל רק מילה אחת נדרשת בארמית.
הערת העורך (י"ב): הרעיונות שבדרשות הנ"ל (טוטפות, יראת ד' היא חוכמה וכו') נתבארו בשיעור אחר של הרב וינר לחנוכה (כ"ו כסלו ה'תש"ע):
https://yesmalot.co.il/7427/
³ כדעה האחרונה סובר הרמב"ם.
הערת העורך (י"ב): ע' פיהמ"ש אבות ד, סוף ו; הלכות ת"ת ו, י.
⁴ לכאורה התשובה מופיעה בסיפור המופיע בסוגיה הבאה המספרת את הקריטריונים שקבע רבי לקבלת האוכל מאוצרותיו בשנות הבצורת.
⁵ הפוסקים דנים אם יכול האדם לטעון "קים לי" שהוא ת"ח, ושממילא אין יכול הציבור לכפותו לשלם (ע' יבי"א ז חו"מ, י סעיף ח).
⁶ סוגיות אגדיות נוספות הן אברהם שעשה אנגריא בחכמים, חזקיה המלך ועוד.
⁷ ר' יוחנן וריש לקיש אומרים זאת בנוגע לחומה עצמה (הם מסכימים על עצם הדין ורק חולקים על מקורו, ע' להלן סעיף 4), ולהלן סובר רב יהודה כן בנוגע לדלתות החומה (ע' ח, א) – והעניין זהה: רבנן אינם זקוקים לשמירה.
⁸ אדרבה קשיא על ישיבות ההסדר שמבטלות תורה בגיוסן לצבא.
⁹ אחד הטיעונים בעד פטור משירות צבאי מסתמך על רמב"ם מפורסם (ע' הלכות שמיטה ויובל יג, יב-יג), ואע"פ שאין זו ראיה הלכתית ממש יש להתייחס אליה משום שהיא כתובה בספר הלכה. אגב, הרב איסר זלמן מלצר, זקן ראשי ישיבות (נכדתו היא אלמנת הרב עמיטל), אמר שכל המשתמש ברמב"ם זה כדי להיפטר מהצבא הרי הוא מחלל את השם. הרב מלצר לא היה ראש ישיבת הסדר אלא זקן ראשי הישיבות! יש לדון ברמב"ם זה, ואכמ"ל.
הערת העורך (י"ב): בשיעור אחר דחה הרב וינר הסתמכות זו על הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל וביאר את כוונת הרמב"ם (ע' שיעור ליום הזיכרון – ג' אייר, ה'תשע"ו).
¹⁰ הערת העורך (י"ב): לתועלת העניין יצוטט לשון הכרוז: "אנחנו הח"מ מודיעים בזה גלוי, לכל אלו התלמידי חכמים חובשי ותופשי ביהמ"ד, בחורים ואברכים בני הישיבות, שעפ"י תורה"ק הצלתינו מהמצב הנורא אשר אנו נמצאים בו ה' ירחם, הוא רק בזכות התורה"ק, וכל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין ידי עשו שולטות בו, וכבר נפסק ג"כ שרבנן אינן צריכין נטירותא.
לזאת יצא מאתנו דעתנו דעת תורה שכל בן ישיבה, חובש ותופש ביהמ"ד, אל יתיצב, ויפקד, וירשם לכל דבר גיוס, וכדומה, אפילו גם לשעה קלה, וחלילה לפקפק בזה כלל וכלל.
וחובה כפולה ומכופלת מוטלת על כל בן ישיבה כעת להתגבר ולהתאמץ בכל היכולת בהתמדת ובשקידת לימוד התורה ביתר שאת וביתר עוז. ובזכות תורה"ק אשר היא מגינא ומצלי ננצל […] כעתירת החותמים בצפי' לרחמי שמים מהירים, יום כ"ג לחדש ניסן תש"ח לפ"ק".
¹¹ לאחר פרסום המכתב התגלה שמחבר המכתב הוא הרב זווין! הרב זווין, עורך האנציקלופדיה התלמודית, היה ת"ח מיוחד שתורתו איננה תחומה לתבניות החרדיות הקלאסיות, ואף היה מקורב מבחינה מסוימת אל הרב קוק.
הערת העורך (י"ב): יש הטוענים שמחבר המכתב איננו הרב זווין.
¹² הרב ליכטנשטיין דן בסוגיית הגיוס לצה"ל במאמרו המפורסם "זאת תורת ההסדר" שתורגם מאנגלית ופורסם ב"עלון שבות" גליון 100 (מאמרו חשוב מאד, ואע"פ שיש גישות שונות לגיוס לצבא ואע"פ שניתן לחלוק על חלק מדבריו).
בהקשר ל"רבנן לא צריכי נטירותא" מעיר הרב ליכטנשטיין שצריך גם לבדוק את רמת הביטחון של האדם בד'. אם בזמני מלחמה מורים הרבנים לסגור את הישיבות ולרדת למקלטים (או לעזוב את השכונה ולעבור למקום בטיחותי יותר) משמע שאינם סבורים שניתן לסמוך בהקשר זה על "רבנן לא צריכי נטירותא" (וע' שם בסיפור חשוב שהוא מספר על כך), וממילא לא הגיוני להסתמך על כך למטרת ביטול הגיוס לצה"ל.
הרב ליכטנשטיין תמה גם מצד המימרא – "רבי אליעזר הגדול אומר כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר אינו אלא מקטני אמנה" (סוטה מח, ב). האם גם על קטני אמנה נאמר ש"לא צריכי נטירותא"?! בהמשל לתמיהתו – מתקשרים אליי מתרימים בבקשות לפרנסה וסיוע כלכלי (אע"פ שמסתבר שהם סומכים על "רבנן לא צריכי נטירותא"). אדם שעובד לפרנסתו, מוודא הפרשות פנסיוניות ומתמקח על העלאת משכורת – האם אין הוא בכלל "קטני אמנה" הנ"ל?! אתמהה.
¹³ גם המשך המכתב חשוב (ומעניינת היא הצעתו שעתידה לקרום עור וגידים במסגרת ישיבות ההסדר):
"מבחינה מעשית יש אולי חשש שהישיבות יתרוקנו בעזוב רוב התלמידים את מוסדות האולפנא, ותורה מה תהא עליה. אבל לשם כך יש להיכנס במשא ומתן עם מוסדות הגיוס על הסדרים מעשיים ידועים, ותמיד אפשר למצא את הדרך להקלות ולהגבלות. עד כמה שידוע לי, הייתה נכונות כזאת מצד אותם המוסדות. אבל להחליט באופן פסקני לבלי להשתתף כלל ועיקר, לא להירשם ולא להיפקד, ולא ולא ולא – זו מנין לכם?
רבים מבני הישיבות מקדשים את השם, עודרים במערכת המלחמה, בגיוס ובמשמר ובכל אשר יידרש. באחת ידם מדפדפים בגווילים ובאותיות של התורה והתלמוד ואחת מחזקת השלח והרמחים והמגנים והקשתות והשריונים. רוחם איתנה ומרוחם משפיעים הם על שורות הצבא על בחורי חיל המגן, רוח האמונה, רוח התורה והמצווה. כלום לא מחובתכם, מרנן ורבנן, לעודדם ולאמצם ולהשפיע על אחרים שילכו בדרכם?
דעת התורה? הנה היא, פשוטה וברורה: והזריז (בהצלת נפשות) הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין" (יומא, פ"ד ב', וראה רמב"ם מלכים, פ"ה וד'ב)! "כי ד' אלקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם!"
בקיצור, לא זו בלבד שאינם פטורים ושהם חייבים ככל ישראל, אדרבה ראוי שדווקא הם יתגייסו למאמץ המלחמתי ובכך ירוממו ויצילו את כל ישראל.
¹⁴ ע' לעיל הערה 14.
¹⁵ צורכי בני החצר דומים לתשלומי וועד הבית. אם דיירי בניין מסוים מעוניינים לרכוש אנטנת לוויין ולאחד מהם אין טלוויזיה ברור שייפטר מהשתתפות ברכישה זו. כמו כן תשלומים עבור מגרש החנייה אינם חלים על דיירים חסרי רכב. לעומת זאת, בהיזק ראייה מהרבים חייבים כולם להשתתף בתשלום שכן כולם נצרכים לכך (לכאורה יכול היה האדם לטעון שאין לו הנאה ממניעת היזק ראייה ושלכן פטור מהשתתפות, אך החידוש הוא שטענתו נדחית משום "מה טובו אהליך יעקב", ואכמ"ל).
לכאורה לא כך כיום, שהרי כיום אנו, כלל האזרחים, מממנים במיסים (העירוניים והמדיניים) המוטלים עלינו דברים שאנו לאו דווקא מעוניינים בהם (אירועי תרבות מסוימים וכיו"ב). נראה שטעות לומר כן, אלא המיסים המוטלים עלינו כיום דומים לכריית בורות מים וכיו"ב, כלומר מיסים לתועלת אנשי העיר.
לשם השוואה, הגמרא מזכירה מיסים שמטרתם מילוי תאוות הבצע של השלטון (ובהמשך הגמרא רואים שמיסים כגון אלו באים באשמת עמי הארץ), וברור שהמיסים הנגבים כיום מאת אזרחי המדינה אינם נלקחים לכיסם הפרטי של בעלי השלטון אלא לתועלת המדינה. הפרטים זקוקים להגדרה מדויקת אבל העיקרון הכללי מובן.
¹⁶ התורה שומרת על ת"ח ופוטרתם ממיסים ביטחוניים אך אינה מועילה להם שלא להזדקק למים, ובלשון רש"י – "אפילו מרבנן – שהכל צריכין למים". "אין מים אלא תורה" (ב"ק יז, א) ואעפ"כ לומדי התורה זקוקים גם הם לשתיית מים שכן התורה רק נמשלה למים אבל איננה מים ממש. חכמים צריכים מים לא רק בדרש אלא גם בפשט.
דומה לכך אומרים על דרשת "וד' ברך את אברהם בכל": לדעה אחת הכוונה שלא נולדה לו בת, לדעה אחרת הכוונה שנולדה לו בת (ע' טז, א; ולביאור העניין ע' רמב"ן בראשית כד, א) ולדעה אחרת הכוונה שנולד לו בן ו"בן" גימטריא "בכל" (הערת העורך [י"ב]: ע' תנחומא [בובר] חיי שרה, ו). לדעה שנולדה בת הכוונה היא שלא משרה, כמובן, ועל כך מקשים מדוע לא השיא אותה אברהם ליצחק. על דרך ההלצה עונים שיצחק רצה אישה לא רק לפי הדרש אלא גם לפי הפשט.
¹⁷ בגמרא כתוב ש"רב פפא רמיא כריא חדתא איתמי" והכוונה לכריית בארות (ע' רש"י ד"ה כריא חדתא) או ליישור השבילים ולתיקון המדרכות וכיו"ב (ע' תוד"ה כריא פתיא). המכנה המשותף ברור – תיקון צרכים ציבוריים שכולם נהנים מהם.
¹⁸ כבוד התורה אוסר עבודה פיזית יחד עם שאר אנשי העיר, אך עצם החיוב הממוני עומד בעינו.
¹⁹ למשל, שודדים שייכנסו לביתו של הצדיק ר' אריה לוין בהחלט לא יגנבו ממנו.
²⁰ סוגיה זו כתובה בהקשר למשנת "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר" ו"כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתיים ובריח", ובהקשר להגדרה "כמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר".
²¹ וכהגדרת הרמב"ם: "אי זו היא מלחמת מצווה […] עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (הלכות מלכים ה, א).
הערת העורך (י"ב): הרב ליכטנשטיין כתב במאמרו את דעת הרמב"ם, ולענ"ד בהקשר לצה"ל יש להוסיף את דעת הרמב"ן (המגדיר את כיבוש א"י כמלחמת מצווה, ואכמ"ל).
²² ברשימת הפטורים של התורה אין מצוינים תלמידי החכמים. ואכן אין הרמב"ם מזכיר בהלכות מלכים שהחכמים מוגנים ע"י התורה ושהם פטורים מגיוס למלחמה.
²³ ברור שבמלחמה נגד סוריה יתגייסו גם תושבי הדרום ושבמלחמה נגד עזה יתגייסו גם תושבי הצפון.
²⁴ לצערנו יש אינספור עדויות לכך – פוגרומים רבים שבהם נרצחו גם ת"ח, הפיגוע שארע בישיבת מרכז הרב וכיו"ב.
²⁵ וכן נכתב כבר במכתב הנ"ל: "ואם אמרו על "נטירותא" של בנין חומה וכיוצא, ובזמנים רגילים, במטרת שמירה מפני שונאים העלולים לבוא (ראה רש"י, ב"מ קח ע"א) מה זה עניין לזמן של סכנת נפשות ולחובה של מלחמת מצוה?"
²⁶ לפי ראשונים רבים הכלל "רבנן לא צריכי נטירותא" נאמר רק בענייני ממונות ולא בענייני נפשות (ועל כן אם אדם מאיים על ת"ח באקדח אין לצפות שיהיה מעצור בנשק). ואולם, גם לסוברים שהכלל נאמר בענייני נפשות ברור שאינו נאמר בסוגיית המלחמה שהיא סוגיה כללית (לעומת סוגייתנו שהיא מקומית ונקודתית).
אגב, סוגייתנו אינה עוסקת בשכיחא היזקא (חשש מוחשי של כנופיות שודדים המסתובבות באזור זה דרך קבע) אלא רק בחשש עתידי מפני דבר של משהו שרק ייתכן שיתרחש. ייתכן שבמקום ששכיחא היזקא יחויבו ת"ח לשלם משום הדמיון לסכנה ציבורית מוחשית, וצ"ע להלכה.
²⁷ רש"י מפרש שהחובה הוטלה עליהם "כמו על שאר בני אדם". כלומר, לא הייתה כאן התנכלות ספציפית אליהם בתור חכמים אלא שלא הוחרגו משאר החברה.
הערת העורך (י"ב): כלומר רש"י בא לאפוקי מהדיוק האפשרי "רמא דשורא אדרבנן" שממנו אפשר להבין שמס בניית החומה הוטל דווקא על תלמידי החכמים.
²⁸ הרב ליכטנשטיין מציע שת"ח חייבים מדין גמ"ח אך משאיר זאת כהערה בלבד.
הערת העורך (י"ב): ע' במאמרו של הרב ליכטנשטיין, הערה 11.
²⁹ עצם הדין של "רבנן לא צריכי נטירותא" (וכן ביישומו שאינם יוצאים באכלוזא) עלול להותיר תחושה שלילית של התבדלות תלמידי החכמים מפשוטי העם. הרושם הוא שהחכמים מסתגרים מאחורי חומות משלהם ובכך מתנשאים ומזלזלים בשאר העם, ח"ו (להלן יוסבר שאין זה כך). רושם זה מתחזק בסיפור הבא בגמרא בעניין רבי ועמי הארץ, ונושא זה יורחב בשיעור הבא (להלן, פרק 2).
³⁰ יחס הציבור אל ת"ח מתבטא בהלכות נוספות הכתובות בהקשר זה כגון "אם היתה סחורה לתלמיד חכם מניחים אותו למכור תחלה" (שם). מובן אפוא שפטור ת"ח ממיסים נובע מהכבוד כלפיהם, וזו סיבה נוספת שלא לפוטרם מגיוס למלחמה – הרי אדרבה כבודם הם שיובילו את צבא ישראל שכן ת"ח הם היודעים את המהות האמיתית של מלחמות ישראל.
³¹ לאור הבחנה זו מובן סדר הדינים: בהלכות שכנים מוקדם דין המיסים אל דין הפטור מהשתתפות פיזית, ובהלכות ת"ת מוקדם דין הפטור מהשתתפות פיזית אל דין המיסים.
³² דין שאר המיסים מורכב יותר: הפוסקים דנים אם מותר לת"ח לשלם (מרצונו) מס שפטור ממנו שכן ייתכן שבכך הוא מוזיל את כבוד התורה ולכן אסור לו שכן אין באפשרותו למחול על כך, ומסקנת הרב עובדיה היא "ומ"מ האידנא אחסור דרי, והמחמיר לתת מס תע"ב. והכל לפי המקום והזמן" (יבי"א ז חו"מ, י סעיף ח). כלומר, היות שיש אנשים שיבזו את תלמידי החכמים אם לא יתנו מס ת"ח המחמיר לתת מס מרצונו החופשי תבוא עליו ברכה (ואעפ"כ אסור לציבור לכפות זאת).
³³ הרמב"ם שפסק שמצופה מהציבור להכיר במעלת תלמידי חכמים ולפוטרם מהמיסים הוא אותו הרמב"ם שפוסק את שאסור לעשות את התורה כקרדום לחפור בה ולחלל את השם. (ע' הלכות ת"ת ג, י).
³⁴ הערת הרב רוזן נכתבה בתגובתו למאמרו של הרב ליכטנשטיין.
הערת העורך (י"ב): זו לשונו (מתוך "עלון שבות", גיליון 101):
"דומני שכל מה שנאמר על פטור תלמידי חכמים ועל עונש העושה בהם אנגריא, וכיוצא בזה, נאמר כלפי השלטונות, המלך, הקהילה או הציבור. הללו מצווים לפטור תלמיד חכם מעול מלחמתי ואם לאו יענשו, אך סמי מכאן זכות תלמידי חכמים לתבוע פטור אם אין מעניקים להם זאת.
השלטון הישראלי – אם ישאל לדעתה של תורה – יאמר לו כי יניח לתלמידי חכמים ויראה בקיומם "חומה ומגדלות". אך אם השלטונות לא יבינו זאת – מניין הזכות לתבוע זאת?
ובסיטואציה של ימינו: לו מדינת התורה היתה פונה לחוות דעת הלכתית היו מורים להם – הניחה לבני התורה, בשנות לימודם הפורה, וארגנו את הצבא לפי נתוני כח האדם הנותר. משלא שאלו, או משלא נאותו, אין כל מקור, לענ"ד, לסרב או אפילו ללחוץ ולתחבל פוליטית מנקודת המבט של תביעה הלכתית מצד המועמדים לפטור. גם הרמב"ם בסוף שמיטה ויובל מדבר בסגנון של הבטחה אלוקית ולא של תביעה לזכויות שונות…"
³⁵ תוס' מסביר שהלימוד יובן לאור הפסוק שלפניו (ע' תוד"ה אילימא לצדיקים).
³⁶ סוגיית "רבנן לא צריכי נטירותא" מופיעה בקצרה במסכת ב"מ ושם מפרש רש"י "לא צריכי נטירותא – תורתו משמרתו כדכתיב בשכבך תשמור עליך" (ב"מ קח, א). מדוע אין רש"י מציין את הפסוקים האמורים בסוגייתנו?
נראה שרש"י מפרש לפי האמור בגמרא. בסוגייתנו רש"י אינו מביא פסוק זה שכן כבר הגמרא הביאה שני פסוקים. בב"מ, לעומת זאת, אין הגמרא מביאה מקור כלשהו ולכן רש"י נצרך להביא פסוק, ונראה שנקט פסוק זה משום שהוא מלמד את המסר הבסיסי ביותר בסוגיה זו –ת"ח מוגנים ואין להם הנאה מהחומה ועל כן פטורים מתשלום עליה. הפסוקים המובאים בסוגייתנו, לעומת זאת, קשורים להגנת (או אי הגנת) תלמידי החכמים על תושבי העיר (ונחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בטיב היחס שבין תלמידי החכמים ובין תושבי העיר, ע' להלן).
הערת העורך (י"ב): לאחרונים נוספים שעסקו ביחס שבין "רבנן לא צריכי נטירותא" ובין "ובשכבך תשמור עליך" – ע' ז, ב רש"ש סד"ה מ"ט ל"ת ליה מהא אני חומה; ר"מ שטראשון; צי"א ב, כה אות ג.
³⁷ הערת העורך (י"ב): צ"ע מדוע הגמרא שואלת זאת רק על ריש לקיש ולא על ר' יוחנן.
³⁸ הצעה אחת: ריש לקיש מתייחס למעשים טובים ור' יוחנן לתורה, אך עדיין לא ברור ההבדל המהותי. הצעה אחרת: הפסוק של ריש לקיש אינו עוסק ישירות בהגנה ולעומתו הפסוק של ר' יוחנן עוסק ישירות בהגנה (חומה ומגדלות).
הערת העורך (י"ב): כבר הרש"ש התקשה בהבדל שביניהם והציע הצעה קרובה להצעה הראשונה (ע' ז, ב רש"ש ד"ה מ"ט ל"ת ליה מהא אני חומה).
³⁹ הערת העורך (י"ב): נראה שהרב וינר מתבסס על החת"ס (ז, ב ד"ה מ"ט לא תימא להו).
⁴⁰ ר' יוחנן דורש "ושדי כמגדלות אלו ת"ח" ורש"י מבאר "אלמא אין צריכין חומה", כלומר מסקנת הלימוד היא שאינם צריכים חומה. ואולם, היכן ראה ר' יוחנן בפסוק עצמו שהכוונה לת"ח? מסתבר שר' יוחנן רואה ב"שדי" את האם המעניקה ומשפיעה לאחרים. נמצא ש"אני חומה זו תורה" – כלומר התורה היא עצם החומה, ו"ושדי כמגדלות" – כלומר ת"ח הם המשפיעים מהתורה לזולתם (ואין הכוונה דווקא להוראת תורה לאחרים אלא עצם לימודם תורה כבר משפיע על זולתם).
יחס זה שבין "אני" (מציאות עצמית) ובין "שדי" (תוספת במציאות) ניכר גם בדרשת ריש לקיש לפסוק זה: "אני חומה זו כנס"י" – כלומר הסגולה הכללית הקיימת בעם ישראל (ע' רש"י), ו"ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" – כלומר תוספת ההשפעה המתרחשת בבתי הכנסת ובבתי המדרש. אגב, ריש לקיש דורש שהכוונה לעצם בתי הכנסת ובתי המדרש ולא לת"ח היושבים בהם. כלומר העיקר מבחינתו הוא הציבור המגיע אל בתי הכנסת ובתי המדרש. בכך מבטא ריש לקיש את מעלת הכלל (ויש להעיר על הקשר שבין "אני חומה זו כנסת ישראל, ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות"), וע' עוד להלן.
⁴¹ במציאות השכיחה נכון יהיה לומר שכשם שהמגדלים מסייעים לביטחון אך אינם מועילים כחומה כך סיועם של תלמידי החכמים אינו מחליף את הצורך הבטחוני המעשי של שאר האנשים. במציאות המתוקנת, לעומת זאת, גדול ביטחונם של אנשי העיר בכוחם של תלמידי החכמים ואין שום צורך בחומה פיזית!
בהקשר לכך יש לציין את הסיפור על ביה"כ של אבריטש (בעת רעידת האדמה הגדולה שהייתה בצפת), שמסופר שלא נפגעו אלו שהקשיבו לרב (התקרבו לבימה והחזיקו בה). יש להרחיב בסיפור זה, ואכמ"ל.
⁴² ייתכן שיש כאן "לשיטתו" של ריש לקיש הרואה את הזכויות שבכלל ישראל וכדרשתו "כפלח הרימון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאין מצוות כרימון" (סנהדרין לז, א),
⁴³ הערת העורך (י"ב): ביאור זה נאמר רק בשיעור של שנת ה'תשע"ח, ובנפרד מהביאור הראשון.
⁴⁴ זהו חידוש גדול, ונראה שזו הסיבה שהמהרש"א נוקט בפירוש פשוט יותר – שהחול מגן עלינו, דרי היבשה, מפני שטף הים (ע' ז, ב חדו"א מהרש"א ד"ה ומה חול שמועט). מדוע אפוא רש"י אינו נוקט בדרך פשוטה זו? נראה שרש"י סובר שאין זו לשון הגמרא ("חול שמועט מגין על הים").
⁴⁵ הערת העורך (י"ב): מבחינה מדעית קשה לקבל זאת, שהרי כמות המים הקיימת בעולם בוודאי יכולה לכסות את כל קרקע העולם וכפי שהיה טרם שנקוו המים אל מקום אחד (וכן לפי התאוריות המדעיות על התקופות הקדומות של כדוה"א). צ"ע.
⁴⁶ לא נראה שהים הוא הצדיקים עצמם, ואכן משונה שהחול מגן על הים – וזו הסיבה שמהרש"א מפרש אחרת מרש"י (שהים מגן על דרי היבשה מאת הים עצמו) אך רש"י מבין שהכוונה לאנשים עצמם ושכוונת המשל לים עצמו.
⁴⁷ סדום אכן נהרסה משום שלא היו בה אפילו עשרה צדיקים.
⁴⁸ הערת העורך (י"ב): הדמיון אינו מוחלט שכן ביאורו של הרב ויצמן (עשרת הצדיקים של סדום) הוא סימן לעומת ביאורו של הרב וינר (הצדיקים המגינים על העיר) שהוא סיבה.
⁴⁹ הערת העורך (י"ב): ההשפעה הבלתי מודעת מצויה בדברי חז"ל במקום נוסף: "וכן את מוצא ביעקב אבינו כשיצא מבאר שבע וכי לא יצא משם אלא הוא והלא כמה גמלים יצאו כמה חמרים יצאו ואת אמרת ויצא, אלא כשהצדיק בעיר הוא זיוה והוא הודה והוא הדרה, יצא משם פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה פנה שבחה" (רו"ר [וילנא] ב, יב). המדרש אינו תולה את השפעת הצדיק בפעולתו הישירה מול תושבי העיר אלא קובע את השפעת הצדיק כהגדרה אובייקטיבית.
⁵⁰ ב"ליווי" מוצלח מצליח המְלַווה לסייע למְלֻווה לסייע לעצמו.