סוגי שבועות
נלמד היום את סוגיית "ההוא רעיא" בבבא מציעא, ודרכה ניגע בסוגי השבועות השונים.
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ה עמוד א
ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי, יומא חד מסרו ליה בלא סהדי, לסוף אמר להו: לא היו דברים מעולם. אתו סהדי אסהידו ביה דאכל תרתי מינייהו. אמר רבי זירא: אם איתא לדרבי חייא קמייתא – משתבע אשארא. – אמר ליה אביי: אם איתא משתבע? והא גזלן הוא! – אמר ליה: שכנגדו קאמינא. השתא נמי, דליתא לדרבי חייא – נחייביה מדרב נחמן. דתנן: מנה לי בידך! – אין לך בידי – פטור. ואמר רב נחמן: משביעין אותו שבועת היסת. – דרב נחמן תקנתא היא, ותקנתא לתקנתא לא עבדינן.
בגמרא יש חילוק בין סוגי השבועות, נגדיר את השבועות השונות:
שבועת מודה במקצת – נקראת גם שבועת הדיינים, אדם נשבע ובכך מאמינים לו והוא לא משלם, זוהי השבועה הפשוטה בנלמדת מן המילים בתורה "ולקח בעליו ולא ישלם". ר' חייא כפי האמור בסוגיות הקודמות הרחיב שבועה זו גם לעדים על מקצת ולא רק למודה במקצת.
שכנגדו נשבע ונוטל – שבועה מתקנת חכמים.
שבועת היסת – תקנת רב נחמן, שאפילו אדם שכופר בכל חייב שבועה מפני חזקה שאין אדם תובע אם לו מה לתבוע כלל.
התוספות מעלה עוד קריטריון בדיני השבועה:
תוספות מסכת בבא מציעא דף ה עמוד א
שכנגדו קאמינא – וא"ת מאי שנא דבחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל אמאי לא אמרינן מתוך שא"י לישבע משלם כדאמר גבי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא (לקמן דף צח.) ובנסכא דר' אבא (שבועות דף) וי"ל הכא אי אמרי' משלם לא שבקת ליה חיי דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו ועוד דהתם אמר ליה שבועה דאורייתא אית לי עליך או תשבע או תשלם אבל הכא הוא ברצון ישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם.
בדבריו תוספות מעלה את דין אדם שאינו יכול להישבע – מכל סיבה שהיא כגון שאינו זוכר מה היה, אינו יכול להישבע ולכן משלם. הראשונים על אתר מעירים שדבר זה מתקיים רק בשבועה דאורייתא ולא בשבועה מתקנת חכמים.
דיני השבועה רבים הם, ננסה לעמוד על תוכן הדברים וההגדרות השונות לשבועות ומתוכם גם נסביר את השבועה שבסוגיית הגמרא שלנו.
מצוות השבועה: להישבע בשמו-באמת
נפתח בהגדרת הרמב"ם למצוות השבועה:
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ז
והמצוה השביעית היא שצונו להשבע בשמו יתעלה כשנצטרך לקיים דבר מן הדברים או להכחישו כי בזה הגדולה לשם יתע' וכבוד ועילוי והוא אמרו (ואתחנן ו עקב י) ובשמו תשבע. ובבאור אמרו (עי' שבועות לה ב) אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע. רוצה לומר כי כמו השבועה שאינה צריכה אתה מוזהר ממנה והיא מצות לא תעשה (סב) כן השבועה בעת הצורך מצווה בה והיא מצות עשה. ולכן אינו מותר להשבע בדבר מכל הנבראים כמו המלאכים והכוכבים כי אם על צד חסרון הנסמך. כגון שיאמר באמונת השמש והוא ירצה באמונת אדון השמש. ועל הדרך הזו ישבעו אומתנו בשם משה רבנו. וזה ידוע שהנשבע ירצה לומר באלהי משה או במי ששלח משה. וכמו שלא יכוין הנשבע זה ונשבע באחד מן הנבראים והוא סובר כי לדבר ההוא אמיתות בעצמותו עד שישבע בו הנה עבר ושתף דבר אחר עם שם שמים, שבאה הקבלה (סוכה מה א סנה' סג א) כל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם. ואל זה הענין כיון הכתוב באמרו ובשמו תשבע. רוצה לומר כי לו לבד תאמין האמת שראוי שישבע בו. והנה אמרו בפרק ראשון מתמורה (ג ב) מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר ובשמו תשבע:
לפי דברי הרמב"ם יש עילוי לכבוד ה', כאשר אדם נשבע, הוא מגדיר את בורא העולם כמקור האמת ובו הוא מאמת דבריו. אותה נקודה שהייתה כל כך חמורה כאשר הופיעה בשבועת שקר, מעלה את כבוד ה' כשמופיעה בשבועה אמיתית לשם שמים.
נראה את ההגדרות השונות של הרמב"ם למצווה הזו:
מנין המצוות לרמב"ם
ז להשבע בשמו שנ' ובשמו תשבע.
/השגת הראב"ד/ להשבע בשמו שנ' ובשמו תשבע. א"א זו אינה מן המנין שלא בא אלא להזהיר שלא ישבע באל אחר ואולי על זה אמר דלאו הבא מכלל עשה עשה.
רמב"ם הלכות שבועות הקדמה
הלכות שבועות. יש בכללן חמש מצות, אחת מצות עשה, וארבע מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) שלא לישבע בשמו לשקר. (ב) שלא לישא בשמו לשוא. (ג) שלא לכפור בפקדון. (ד) שלא לישבע על כפירת ממון. (ה) לישבע בשמו באמת.
במניין המצוות הקצר מודגש רק השבועה בשם ה', כפי שאמרנו לעיל שהשבועה מגדילה את כבוד ה', אך בהלכות שבועות מדגיש הרמב"ם להישבע בשמו באמת.
דווקא הצורך בלהישבע על אמת מודגש. ויש לשאול מדוע מוסיף הרמב"ם את הנקודה הזאת רק בפתיחה להלכות שבועות?
ועוד ניתן לראות שהראב"ד משיג על הרמב"ם, שהרי פשוט יותר לומר שאין מצווה להישבע על אמת אלא שיש רק מצווה להימנע משבועת שקר. לכן אולי מדגיש הרמב"ם את השבועה באמת שהיא מצווה ולא רק ההימנעות משקר.
ניתן לראות שנקודת הפער שציינו כאן מופיעה במקומות נוספים, נראה חלק מאותם מקומות ונדייק את הגדרתנו:
דברים פרק ו פסוק יג (פרשת ואתחנן)
אֶת־יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א וְאֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ:
רש"י דברים פרק ו פסוק יג (פרשת ואתחנן)
ובשמו תשבע – אם יש בך כל המדות הללו, שאתה ירא את שמו ועובד אותו, אז בשמו תשבע, שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך, ואם לאו לא תשבע:
תרגום המיוחס ליונתן – דברים פרק ו פסוק יג (פרשת ואתחנן)
מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן תֶּהֱווֹן דַּחֲלִין וּקְדָמוֹי תִּפְלְחוּן וּבְשׁוּם מֵימְרֵי יְיָ בִּקְשׁוֹט תּוּמוּן:
התרגום יונתן מדגיש בקשוט דהיינו באמת תשבעו.
בפסוק השני שמדבר על השבועה, עניין האמת נחסר:
דברים פרק י פסוק כ (פרשת עקב)
אֶת־יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ:
רש"י דברים פרק י פסוק כ (פרשת עקב)
את ה' אלהיך תירא – ותעבוד לו ותדבק בו ולאחר שיהיו בך כל המדות הללו אז בשמו תשבע:
תרגום המיוחס ליונתן – דברים פרק י פסוק כ (פרשת עקב)
מִן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן תְּדַחֲלוּן וּקְדָמוֹי תִפְלְחוּן וּבְדַחַלְתֵּיהּ תִּתְקַרְבוּן וּבִשְׁמֵיהּ תּוֹמוּן:
בפרשת עקב נוסף בפסוק ענין הדבקות, כאשר אדם נדבק בשם ה'
כשהרמב"ם מונה את המצווה, עיקר המצווה הוא להידבק בה' דרך השבועה.
אך בהלכות שבועות שם הדגש הוא על השימוש בשבועה בבית המשפט וממילא הדגש הוא על האמת.
ומקורות הרמב"ם לשתי ההגדרות השונות הן בשני הפסוקים השונים.
כאשר רבותינו ראו את שני הפסוקים שכמעט זהים זה לזה הם הגדירו את ההבדל בין הפסוקים. "ובו תדבק" וניסו להבין והבהירו איזה פן של השבועה יותר מופיע בהקשר הרחב של הפסוק.
שבועה כמחוללת אחריות וחוב
גם בפסוקים נוספים מופיע הפער בין השבועה כשלעצמה לבין השבועה ככלי לבירור האמת:
שמות פרק כב פסוק י (פרשת משפטים)
שְׁבֻעַ֣ת יְקֹוָ֗ק תִּהְיֶה֙ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֔ם אִם־לֹ֥א שָׁלַ֛ח יָד֖וֹ בִּמְלֶ֣אכֶת רֵעֵ֑הוּ וְלָקַ֥ח בְּעָלָ֖יו וְלֹ֥א יְשַׁלֵּֽם:
רש"י שמות (פרשת משפטים) פרק כב פסוק י
ולקח בעליו – השבועה:
ולא ישלם – לו השומר כלום:
על מה הפסוק מדבר? מה הבעלים "לוקח" ולכן לא צריך לשלם? מסביר רש"י חז"ל – הבעלים נשבע. התורה קוראת לשבועה בלשון "לקיחה" והשבועה מחליפה את התשלום. דבר זה מלמדנו שהשבועה היא כחוב על האדם ומשמשת כסוג של תשלום – אדם שנשבע כבר לא צריך לשלם, הוא "שילם" שבועה. ומכאן עולה בבירור שמי שאינו יכול להישבע משלם – אין לו דרך אחרת לפדות את חובו, ומי שנשבע וכבר ריצה את החוב ע"י שבועה אינו צריך לשלם.
השבועה שמוטלת על האדם מטילה עליו אחריות למעשיו.
בשבועת היסת לא אומרים מתוך שאינו יכול להישבע משלם, מדוע זה כך?
דבר זה תלוי בחקירה העקרונית לפיה דיני התורה חלים על החפצא ודיני דרבנן חלים על הגברא. התורה מגדירה את המציאות את היחס לחפצים ולאובייקטים במציאות ואילו חכמים מגדירים איך על האדם להתנהג בצורה סובייקטיבית עם המציאות.
לדוג' האם האדם צריך לכסות את הדם כשהוא שוחט חיה או עוף, או שהדם צריך להיות מכוסה לא משנה אם האדם כיסה או שהרוח הביאה חול וכיסתה. אילו הייתה מצווה זו מדרבנן היינו נוטים לומר שהאדם צריך לכסות אפילו אם הרוח כיסתה. אך באמת זוהי מצווה מדאורייתא והדם צריך להיות מכוסה אף אם האדם עצמו אינו כיסה.
ממילא לפי זה אין להחיל דין דרבנן כשבועת היסת על עצם התשלום שהוא בחפצא – סכום כסף שהאדם חייב לתובע. שהרי לא קיים חוב במציאות ובכוח חכמים לחייב דווקא את הגברא, ומפני שאין חוב שמצריך תשלום יש בכוח חכמים את היכולת רק לחייב שבועה מצד האדם בלבד. וכיוון שאין חוב במציאות אינו חייב לפצות על כך שאינו נשבע בכך שיכסה את חובו בתשלום- ולכן אין בשבועת היסת דין 'אם אינו יכול להישבע משלם'.
בין שניהם – הגדרת השבועה במדרשי ההלכה
מכילתא דרשב"י פרק כ"ב פס' י':
שבועת ה' תהיה וגומ' אין אנו יודעין אי זה ישבע ויטול אי זה ישבע ויתן ת"ל ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקיבלו בעלים שבועה הלז פטור מלשלם. יכול אף השכיר והנגזל והנחבל1 ת"ל בין שניהם פעמים שזה נשבע ופעמים שזה נשבע. ומנין שכנגדו חשוד על השבועה הרי זה נשבע ונוטל ת"ל בין שניהם פעמים שזה נשבע ופעמים שזה נשבע. מנין שכשם שהשבועה חלה על הנשבע כך שבועה חלה על המשביע ת"ל שבועת ה' תהיה בין שניהם.
מכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה טז
אין רואה… שבועת יי תהיה בין שניהם. ביו"ד ה"א, מכאן אתה דן כל השבועות שבתורה, הואיל ונאמרו כל השבועות שבתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא ביו"ד ה"א, מכאן לכל שבועות שבתורה שאינן אלא ביו"ד ה"א.
בין שניהם – להוציא את היורשין, בין שניהם – להוציא את שכנגדו חשוד על השבועה. בין שניהם – להוציא את הדיין שלא ישביענו בעל כרחו. רבי נתן אומר: בין שניהם – מגיד ששבועה חלה על שניהם.
מה לומדים מהמילה בין שניהם:
לפי המכילתא דרשב"י – האחריות היא על שני בעלי הדין ולא רק על אחד מהם ויש מקרים בהם אכן השבועה עוברת לשני מפני שהראשון אינו יכול להישבע, שכנגדו נשבע ונוטל. בעקבות טענות בעלי הדין יש זיקת שבועה, יש צורך להכריע ולהפריד את הקשר הבעייתי בין שני בעלי הדין, התרת קשר זה נעשית באמצעות שם ה' שאמור להפריד את היחס השלילי כדי לבנות ולחבר את הצד החיובי בין בעלי הדין.
עקרון זה בו נעשית הפרדה על מנת ליצור חיבור בצורה טובה ושלמה יותר אנחנו רואים כבר בבריאת העולם:
בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק ד – ה
וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ: וַיִּקְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ לָאוֹר֙ י֔וֹם וְלַחֹ֖שֶׁךְ קָ֣רָא לָ֑יְלָה וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם אֶחָֽד:
אחרי שהקב"ה הפריד בין האור לחושך דווקא אז הם יכולים להיות יום אחד ביחד. "סטרא דקדושה שרי בפרודא וסיים בחבורא".
האחריות על בירור היחס השלילי בין האנשים מוטל על הדיינים ולכן זו נקראת שבועת הדיינים. הדיינים הם המשביעים בשם ה' ועל פי דעתם וזה מה שמתיר את הזיקה השלילית.
במדבר רבה (וילנא) פרשה כב סימן א (פרשת מטות)
מעשה בינאי המלך שהיו לו ב' אלפים עיירות וכולם נחרבו על שבועת אמת
ההלכה בימינו היא שלא משביעים, מפני שנוצר זלזול בשם ה' בעקבות ריבוי שבועות שאף אם נעשה על אמת יש בו בעיתיות.
לפי המכילתא דר' ישמעאל – מלמדת אותנו שהשבועה היא רק בין שני האנשים לא על הצאצאים שלהם ואפילו לא על הדיינים יש מקום להתערב ולחייב בשבועה.
ספר החינוך תל"ה
להשבע בשמו ברוך הוא בעת שנצטרך להחזיק ולקיים דבר או להרחיקו, לפי שיש בזה גדולה בחוקו והגבורה והרוממות, ועל זה נאמר 'ובשמו תשבע'… ועובר על זה ולא רצה להשבע בשמו לעת הצורך, ביטל עשה זה לדעת הרמב"ם ז"ל. אבל ברמב"ן ז"ל כתב, שאין השבועה בשמו גם בעת הצורך מצוות עשה כלל כי אם רשות גמורה שאם נרצה נשבע ואם לא נרצה להשבע לעולם אין בכך כלום…
קנאת סופרים שם
ועל דא איפליגו רמב"ן ז"ל ודעימיה דסברי דאפילו בשבועה לצורך, לאו חובה היא ולא מצווה עשה אבל רשות היא בידינו וכן הביא מחלוקתן בעל ספר החינוך… והעבור על זה ולא רצה לישבע בשמו בעת הצורך ביטל מצוות עשה זה לדעת הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל כתב שאין לו שבועה בשמו יתעלה בעת הצורך מצוות עשה כי אם רשות גמורה שאם ירצה נשבע ואם לא ירצה לישבע אין בכך כלום
מודגש במפרשים היחס לכך שאדם שחייב שבועה ויודע בעצמו שדובר אמת אין לו להיפטר מהשבועה ולשלם. לפי החינוך במקרה כזה ביטל מצות עשה! אי אפשר לבטל את השבועה סתם כך וגם היא חיוב מן התורה.
המכילתא דרבי ישמעאל מלמדת להיפך – אין לדיין להשביע את בעל הדין בעל כרחו, האדם יכול לבחור אם להישבע או לשלם. דבר זה מחזק את העובדה ששם ה' נמצא בין שניהם, בין בעלי הדין והם יכולים להתיר את הקשר על ידי תשלום או שבועה אבל אין לגורמים חיצוניים להכריע על אופן התרת הזיקה.
שבועת היסת – משא על האדם או הסתת האדם
רש"י מסכת בבא מציעא דף ה עמוד א
היסת – שבועה שהסיתו חכמים לכך להסיתו להודות, וטעמא מפרש בשבועות (מ, ב): חזקה אין אדם טוען אלא אם כן יש לו בידו.
שבועות מ' ע"ב
מנה לי בידך אין לך בידי פטור. אמר רב נחמן: ומשביעין אותו שבועת היסת, מאי טעמא חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו.
רש"י
היסת – לשון שומא ששמו חכמים עליו שבועה כמו (שמואל א כו) אם ה' הסיתך בי.
רש"י מפרש שני פירושים שונים להיסת:
1. מלשון להסית, לשנות ולתת כיוון מסוים לבעל הדין
2. מלשון השמה, לתת עול על צווארו של בעל הדין
נראה את דברי התורת חיים, כדי להבין לעומק את ההבדל בין פירושי רש"י השונים:
תורת חיים שבועות מ"ח
ותימה דשבועת היסת לא נתקנה אלא בימי רב נחמן כדמוכח לעיל וכן פרש"י ז"ל לקמן בסוף פירקין בהדיא וז"ל וכשנשנית זו בימי התנאים עדיין לא תיקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תיקנוה. ונראה לפרש דשבועת היסת בימי התנאים ניתקנה אלא דלא תיקנוה רק היכא דמסתבר טעמא כההיא דחנוני ושולחני שלא יהא כל אחד הולך וגוזל את חבירו בכל עת שירצה לפי שכל אדם קונה ומוכר פירות… כי ההיא דריש פ"ק שמציעא דאמר רבי יוחנן שבועה זו דשנים אוחזין בטלית תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו, ואומר שלי הוא…
ואתא רב נחמן והוסיף ותיקן שבועת היסת בכל תביעות שבעולם משום שחזקה אין אדם תובע את חבירו אלא א"כ יש לו עליו. וכן משמע קצת שכבר ניתקנה שבועת היסת בימי שתנאים מדנקט רב נחמן בפרק שבועת הדיינין ומשביעין אותו שבועת היסת משמע דה"ק אותה שבועה ששמו חכמים כבר משביעין נמי למי שאומר מנה לי בידך וכו
שבועת היסת הייתה כבר בימי המשנה, הייתה זיקה שנוצרה מפני ההיסת, שמו על האדם חובה להישבע שבועת ההיסת.
בימי רב נחמן הוא תיקן להישבע היסת אף כשאין זיקה כלל, רב נחמן גרם להסית ולשכנע את האדם להודות, רב נחמן מתקן תקנה חדשה גם כאשר אין בין שניהם שום יחס אילולי תקנתו של רב נחמן. (ממילא אין מקום להעביר את השבועה על שכנגדו, אין כנגדו אם לא בשבועת ההיסת עצמה)
וזה המקור לשני הפירושים השונים לשמה של שבועת ההיסת בדברי רש"י.
1 מקרים בהם יש רגליים לדבר שאשם כגון שנכנס לחברו ולפני כן היה חברו בריא ולאחר שיצא היה חברו חבול, כך שיש חולשה בטענתו שהוא לא אשם בפציעת חברו.