פרשה ג – פסקאות ד2-י
"עת לטעת", בשעת שלום "ועת לעקר נטוע", בשעת מלחמה. "עת להרוג", בשעת מלחמה "ועת לרפוא", בשעת שלום. "עת לפרוץ", בשעת מלחמה "ועת לבנות", בשעת שלום. "עת לבכות", בשעת האבל "ועת לשחוק", אחר האבל. "עת ספוד", בשעת האבל, "ועת רקוד", אחר האבל. "עת להשליך אבנים", בשעה שאשתך טהורה, "ועת כנוס אבנים", בשעה שאשתך טמאה. "עת לחבוק", אם ראית כת של צדיקים עומדים – עמוד וחבק ונשק וגפפם, "ועת לרחוק מחבק", אם ראית כת של רשעים – רחק מהם ומכיוצא בהן. "עת לבקש", בשעת שלום, "ועת לאבד", בשעת מלחמה. "עת לשמור", בשעה טובה "ועת להשליך", בשעה רעה. עובדא הוה בחד פרגמטוטים דהוה אזיל פריש בימא הוא ובריה, והוה אייתי גביה קובין דנרין. יהיב ליה מותביהון באפלה. שמע קלהון דנווטיא אמרין: כד עללין אנא לפילגוס אנן קטלין לון ומשליכין לון לימא, ונסבין הדין מודליה דדינרין מיניה. מה עבד ההוא גברא, עבד גרמיה מצהיב עם בריה, ונסב יתהון ורמא יתהון לימא. כיון דעלון לון למדינתא אזל וקביל עליהון גבי אנטיפוטא דקסרין, ואייתינון בבי אסירי, ואזדון, וחייבהון ליתן ליה מודליה דדינרין. אמרין ליה: מנן את הכא דיינא לן דחייבין, אמר לון: משלמה מלך ישראל, דכתיב: "עת להשליך וגו'". "עת לקרוע", בשעת מלחמה, "ועת לתפור", בשעת שלום. "עת לחשות ועת לדבר", אינתתיה דרבי מנא דמכת בצפורין. סליק רבי אבון לגביה למיחמיה ליה אפין. אמר ליה: לית מארי משגח אמר לן הדא מילה דאוריתא, אמר ליה: הא מטה ענתה דאוריתא דמחשי מתעלייה למשתקה. "עת לאהוב", בשעת שלום, "ועת לשנוא", בשעת מלחמה. "עת מלחמה", בשעת מלחמה, "ועת שלום", בשלום.
פירוש המדרש
"עֵת לָטַעַת", בשעת שלום, "וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ", בשעת מלחמה. "עֵת לַהֲרוֹג", בשעת מלחמה, "וְעֵת לִרְפּוֹא", בשעת שלום. "עֵת לִפְרוֹץ", בשעת מלחמה, "וְעֵת לִבְנוֹת", בשעת שלום. "עֵת לִבְכּוֹת", בשעת האבל, "וְעֵת לִשְׂחוֹק", אחר האבל. "עֵת סְפוֹד", בשעת האבל, "וְעֵת רְקוֹד", אחר האבל. "עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים", בשעה שאשתך טהורה, "וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים", בשעה שאשתך טמאה – כינה השלכת אבנים כלשון נקיה למצות פריה ורביה, והוא גם מלשון בנים (מהרז"ו), שהעת לכך הוא רק בעת שאשתו טהורה. "עֵת לַחֲבוֹק", אם ראית כת של צדיקים עומדים – עמוד וחבק ונשק וגפפם – התקרב אליהם בכל מיני קרבה, "וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק", אם ראית כת של רשעים – רחק מהם ומכיוצא בהן. "עֵת לְבַקֵּשׁ", בשעת שלום – אז העת הוא לכנוס ולאסוף ממון ונכסים (מדרש המבואר), "וְעֵת לְאַבֵּד", בשעת מלחמה – שאז מאבד אדם את ממונו כדי להנצל. "עֵת לִשְׁמוֹר", בשעה טובה, המתאימה לשמירה על האדם ועל ממונו, "וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ", בשעה רעה, שאז אין לשמור דברי ערך. עובדא הוה בחד פרגמטוטים – מעשה היה בסוחר אחד, דהוה אזיל פריש בימא הוא ובריה – שהיה הולך ומפליג בים הוא ובנו, והוה אייתי גביה קובין דנרין – והיה מביא אתו קבים של דינרים. יהיב ליה מותביהון באפלה – והושיבם בעל הספינה באפילה, במקום חשוך. שמע קלהון דנווטיא אמרין: כד עללין אנא לפילגוס אנן קטלין לון ומשליכין לון לימא ונסבין הדין מודליה דדינרין מיניה – שמע את קול הנווטים – המלחים – אומרים: כשנכנס ללב ים, נהרוג אותם, ונשליך אותם לים, וניקח ממנו את משא הדינרים. מה עבד ההוא גברא, עבד גרמיה מצהיב עם בריה, ונסב יתהון ורמא יתהון לימא – מה עשה אותו אדם, עשה עצמו כאילו רב עם בנו, ומתוך כעסו לקח את הדינרים וזרק אותם לים. כיון דעלון לון למדינתא אזל וקביל עליהון גבי אנטיפוטא דקסרין – כיון שהגיעו למדינה, הלך והתלונן עליהם לפני מושל קיסרין, ואייתינון בבי אסירי ואזדון וחייבהון ליתן ליה מודליה דדינרין – והשליכם המושל לבית האסורים, והרשיעם, וחייבם לתת לו משא דינרים. אמרין ליה: מנן את הכא דיינא לן דחייבין – אמרו לו המלחים למושל: מנין אתה דן אותנו כחייבים, והרי לא נגענו בדינרים שלו?! אמר לון: משלמה מלך ישראל, דכתיב "עת להשליך", וכיון שבגללכם הגיע העת להשליך את הדינרים כדי להציל את נפשו – אתם אשמים בכך. "עֵת לִקְרוֹעַ", בשעת מלחמה, "וְעֵת לִתְפּוֹר", בשעת שלום. "עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר", אינתתיה דרבי מנא דמכת בצפורין – אשתו של ר' מנא מתה בצפורי, סליק רבי אבון לגביה למיחמיה ליה אפין – עלה ר' אבון אליו להראות לו פנים ולנחמו. אמר ליה ר' אבון: לית מארי משגח אמר לן הדא מילה דאוריתא – אין אדוני משגיח בנו לומר לנו דבר תורה? אמר ליה: הא מטה ענתה דאוריתא דמחשי מתעלייה למשתקה – עתה הגיע הזמן של תורת השתיקה, והיא מתעלה לשתוק בה. "עֵת לֶאֱהֹב", בשעת שלום, "וְעֵת לִשְׂנֹא", בשעת מלחמה. "עֵת מִלְחָמָה", בשעת מלחמה, "וְעֵת שָׁלוֹם", בשלום.
נושאי השיעור: א. מבנה העתים – מקביל לספירות ולמידת המלכות. ב. הקבלה מאחרים יוצרת יצירה חדשה. ג. מלחמה ושלום – יחסי ימין ושמאל. ד. המלחמה קודמת לשלום. ה. יש לתקן את העתים הרעות ולהפכן לטובה.
את רשימת זוגות ה"עתים" דורשים חכמים בצורה דומה. האחד – במלחמה, והאחר – בשלום.
יש להבין דרשה זו.
א. מה החידוש בכך ש"עת להרוג – בשעת מלחמה, ועת לרפא – בשעת שלום"? וכן בשאר הדוגמאות – מה בא הקישור ל"עת מלחמה ועת שלום" לחדש בהבנת הפסוקים?1
"עת מלחמה ועת שלום" הוא אחד מהרשימה, וכיצד נדרשים כל שאר הזוגות על זוג זה? דבר זה בולט בדרשה האחרונה: "עת מלחמה – בשעת מלחמה, ועת שלום – בשלום".
מידת המלכות
המבנה שבו מסודרים הפסוקים על פי הדרש מתבאר בהבנה פנימית.
הספירות – ומידת המלכות בפרט – מסודרות אף הן במבנה זה.
המלכות – "אין לה מדגרמה כלום" – אין לה מעצמה כלום, אלא כוללת היא את כל הספירות הקודמות לה. אמנם היא אחת מעשר הספירות, אך אין היא מדה בפני עצמה, אלא בית קיבול של כל הספירות, ודבר זה עצמו מהווה ספירה בפני עצמה, וכפי שיתבאר.
ביטוי לכך ניתן לראות במידת הענווה.
העניו – אין לו מעצמו כלום. שומע הוא ומקבל – "לומד מכל אדם". אולם, הקבלה ממקורות רבים יוצרת מציאות חדשה בפני עצמה. כל אדם מכיר את שיטתו ודעתו, והעניו – מכיר את השיטות והדעות כולן. איחודן למקום אחד – זוהי יצירתו של העניו.
היכולת להכיל את כל הדעות והמחשבות היא עצמה חידוש. כל דעה יש לה מקום משלה, ואף איחודן של הדעות הוא דעה בפני עצמה, ואף לו מקום בפני עצמו.
כך למדו חז"ל את הפסוקים. כל פסוק מדבר על ענין אחר. "עת להרוג" איננו "עת לפרוץ", וכן בשאר הפסוקים.
אולם כל העיתים הללו כלולים ב"עת מלחמה ועת שלום" – המלחמה והשלום כוללים את כל העתים, וזהו החידוש שבהם.
"עת מלחמה ועת שלום"
לאור הדברים עד כאן, יש לשאול במה נתייחדו "עת מלחמה ועת שלום", שהם הכוללים את כל שאר העתים?
מלחמה ושלום הם ביטויים כוללים, לתהליכים המתרחשים בעולם ובעולמות רוחניים. אחד הביטויים לכך הוא ביחסים בין אומות, אך המקור הוא בעולם הרוחני.
חכמים אמרו2, שכ"ח העתים הנזכרים בקהלת, מחולקים הם לי"ד עתים הבאים מצד החסד, וי"ד הבאים מצד הדין:
והשכינה התחתונה… חצי שלה יד ימין, וחצי שלה יד שמאל, ונגד שתיהן הזכיר קהלת בה כ"ח פעמים "עת", זהו שכתוב: "עת ללדת ועת למות עת לטעת וכו'", והם י"ד י"ד, יד ימין רחמים: ללדת לטעת לרפוא לבנות לשחוק לרקוד כנוס אבנים לחבוק לבקש לשמור לתפור לדבר לאהוב שלום, יד שמאל דין לדון: למות לעקור להרוג לפרוץ לבכות ספוד להשליך אבנים לרחוק לאבד להשליך לקרוע לחשות לשנוא מלחמה…
הנגודיות בין העתים נובעת מן העובדה שיש בעולם כח של ימין וכח של שמאל – כח של רחמים וכח של דין. היחס בין הימין והשמאל יכול לבוא בצורה של מלחמה או בצורה של שלום.
הנגודיות שבין כוחות שונים – ובין אנשים שונים – יכולה להוביל לקרבה ולהשלמה הדדית, ויכולה להוביל למלחמה ולמאבק.
מעת שהיו שני אחים בעולם – קין והבל – החלה התמודדות עם ההבדלים ביניהם3:
וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה.
יכול הדבר להוביל לכך שכל אחד יתן משלו, וכך יהיו שניהם שלמים, אך בפועל הוביל הניגוד בין האחים למאבק4:
על מה היו מדיינים, אמרו: בואו ונחלוק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין, דין אמר: ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין אמר: מה דאת לביש דידי, דין אמר: חלוץ, ודין אמר: פרח, מתוך כך "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו".
סדרו של עולם הוא שהמלחמה קודמת לשלום. כך הוא סדר הפסוק, וכך הוא גם הסדר מבחינה רוחנית. בזוה"ק בטאו את הדברים כך5:
סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא.
תרגום: סטרא אחרא מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד, סטרא דקדושה מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור.
הפירוד, בחי' מלחמה, בא כדי להגדיר כל כח לעצמו – מה מקומו ומה עניינו. רק כשכל כח מוגדר ומובלט ניתן לעשות שלום ולאחד ביניהם, בלא שהאיחוד יגרום לטשטוש יחודו של כל כח.
כ"ח העיתים פותחים במאבקי כח ביניהם, ב"עת מלחמה", ורק לאחר מכן יש עת שלום, ובאה הידידות המאחדת בין הכוחות השונים.
ימין ושמאל, טוב ורע
בספר "שערי אורה"6 כתב דברים המוסיפים בהבנת הענין, ונבאר על פי דרכו.
הגדרת ימין ושמאל כשלעצמם איננה מגדירה מה טוב ומה רע. זוהי תוספת הגדרה – יש שימוש לטובה ויש שימוש לרעה. לא כל צורה בה חיים עם הנגודים בין שמאל וימין היא ראויה. יש דרך נכונה ויש דרך שאיננה נכונה. הגדרת טוב ורע מעלה את התביעה לתקן את הרע. אין די בכך שכל כח יוגדר לעצמו. הכוחות השייכים לרע צריכים לעבור תהליך של תיקון.
כיצד מתקנים את הרע?
כאשר הרע מחובר לטוב – הרי הוא משמש לטובה. כאשר הרע נפרד ועומד לעצמו הוא מופיע כרע.
ביאור הדברים על פי המובא ב"עץ חיים"7:
כי אין הדין נמתק אלא בשרשו.
התיקון הוא על ידי חיבור אל השורש. רק כאשר הרע מנותק משורשו, ממקור האור והחסד האלוקי, הרי הא מופיע כרע. כאשר מחברים את החומר – מקור הרע – אל מקורו, אל האלוקות המחיה את הבריאה כולה – הרי זה הופך לטוב.
"תחת השמים"
מבואר בספרים8, כי הזמן שולט רק בעולם התחתון, שתחת השמים. מעל לשמים אין שלטון לזמן. "תחת השמים" זהו מקום התחלפות העתים והזמנים. מעל השמים זו מציאות שמעל לזמן.
ישראל, בכח נשמתם העליונה, יכולים להתעלות אל מעל לכ"ח העתים. נשמתם של ישראל חצובה ממקום שמעל לניגודים ולסתירות, מעל לשינויים של הזמן והמציאות, המתבטאים בכ"ח העתים שכתב קהלת. על כן יכולים ישראל להתעלות אל העולם העליון, ומשם לתקן את העולם שתחת ממשלת הזמן.
1 גם "עתים" שבמדרש כאן אינן נדרשות על "עת מלחמה ועת שלום", קשורות לכך ונדרשות כך, חלקן במקומות אחרים. עי' למשל בשמות רבה פרשה מ"ו, ב', ביחס ל"עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים".
2 תיקון ס"ט, ק"א ע"א.
3 בראשית ד', ב'.
4 בראשית רבה פרשה כ"ב, ז'.
5 ח"ב, צ"ה ע"א, כפי שהביא הרב קוק זצ"ל באורות הקודש ח"ב עמ' ת"מ.
6 שער ב', ספירה תשיעית.
7 שער י"ג, פרק י"א.
8 ראה למשל ב"שפת אמת" מקץ, תרס"ד, ובאדיר במרום להרמח"ל עמ' ק"ז והלאה.