פרשה ג – פסקה יא

הרב יהושע ויצמן
ט״ז בתמוז ה׳תשס״ו
 
12/07/2006

קהלת רבה פרשה ג', י"א

ר' יהושע דסכנין פתר קרייא בישראל. "עת ללדת ועת למות", אמר הקב"ה: לשעה קלה הייתי אני מילדת לבני, דכתיב: "ומולדותיך ביום הולדת", "ועת למות", דכתיב: "במדבר הזה יתמו ושם ימותו", "ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה וגו'". "ועת לטעת", שנאמר: "ונטעתים על אדמתם", "ועת לעקור נטוע,, דכתיב: "ויתשם ה' מעל אדמתם". "עת להרוג", דכתיב: "ויהרוג כל מחמדי עין", "ועת לרפוא", דכתיב: "הנני מעלה לה ארוכה ומרפא וגו'". "עת לפרוץ", דכתיב: "ופרצים תצאנה אשה נגדה", "ועת לבנות", דכתיב: "ובניתיה כימי עולם". "עת לבכות", דכתיב: "בכה תבכה בלילה", "ועת לשחוק", דכתיב: "אז ימלא שחוק פינו וגו'". "עת ספוד", דכתיב: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד", "ועת רקוד", דכתיב: "ורחובות העיר ימלאו וגו'". "עת להשליך אבנים", דכתיב: "תשתפכנה אבני קדש", "ועת כנוס אבנים", דכתיב: "הנני יסד בציון אבן וגו'". "עת לחבוק", שנאמר: "וימינו תחבקני", "ועת לרחוק מחבק", שנאמר: "ורחק ה' את האדם". "עת לבקש", דכתיב: "ובקשתם משם את ה' אלהיך", "ועת לאבד", דכתיב: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ואבדתם מהרה". "עת לשמור", דכתיב: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", "ועת להשליך", דכתיב: "וישליכם אל ארץ אחרת וגו'". "עת לקרוע", דכתיב: "קרע ה' את ממלכות ישראל", "ועת לתפור", דכתיב: "והיו לאחדים בידך וגו'". "עת לחשות", דכתיב: "החשיתי מעולם וגו'", "ועת לדבר", דכתיב: "דברו על לב ירושלים וגו'". "עת לאהוב", דכתיב: "אהבתי אתכם אמר ה'", "ועת לשנוא", דכתיב: "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה". "עת מלחמה", דכתיב: "ויהפך להם לאויב וגו'", "ועת שלום", דכתיב: "הנני נוטה אליה כנהר שלום וגו'".

פירוש המדרש
ר' יהושע דסכנין פתר קרייא בישראל – פירש את פסוקי ה"עתים" כעוסקים בישראל ובקורותיהם. "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת", אמר הקב"ה: לשעה קלה – במצרים – הייתי אני נוהג כמו מילדת לבני, דכתיב (יחזקאל ט"ז, ד'-ו'): "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ. לֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂוֹת לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי", הרי שהקב"ה "טיפל" בישראל במצרים כמילדת המטפלת בולד. "ועת למות", דכתיב בעקבות חטא המרגלים (במדבר י"ד, ל"ה): "אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ", וכן כתוב (במדבר כ"ו, ס"ה): "כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן", הרי שגם מיתתם של ישראל נעשתה בידי הקב"ה, בעת שנהגו שלא כשורה. "עֵת לָטַעַת", שנאמר (עמוס ט', ט"ו): "וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹהֶיךָ". "וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ", דכתיב (דברים כ"ט, כ"ז): "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה". יש זמנים בהם ה' נוטע את ישראל בארץ, וזמנים בהם עוקר את ישראל מהארץ, ח"ו. "עֵת לַהֲרוֹג", דכתיב (איכה ב', ד'): "דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ", "וְעֵת לִרְפּוֹא", דכתיב (ירמיה ל"ג, ו'): "הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת". "עֵת לִפְרוֹץ", דכתיב (עמוס ד', ג'): "וּפְרָצִים תֵּצֶאנָה אִשָּׁה נֶגְדָּהּ וְהִשְׁלַכְתֶּנָה הַהַרְמוֹנָה נְאֻם ה'". הכתוב מתאר את חורבן שומרון. החומה תהיה פרוצה בפרצות רבות ודרכן תצאנה הנשים לנוס מן העיר (עי' במפרשים לפסוק). "וְעֵת לִבְנוֹת", דכתיב (עמוס ט', י"א): "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם". "עֵת לִבְכּוֹת", דכתיב על החורבן (איכה א', ב'): "בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים". "וְעֵת לִשְׂחוֹק", דכתיב על הגאולה (תהלים קכ"ו, ב'): "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה". "עֵת סְפוֹד", דכתיב (ישעיה כ"ב, י"ב): "וַיִּקְרָא ה' אלהים צְבָאוֹת בַּיּוֹם הַהוּא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק", "ביום ההוא" – ביום שהאויב פרץ את ההגנה על יהודה (עי' שם, ח' ובמפרשים). "וְעֵת רְקוֹד", דכתיב על ירושלים לעתיד לבוא (זכריה ח', ה'): "וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". "משחקים" – מרקדים. "עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים", משל הוא לישראל שמושלכים מארצם, דכתיב (איכה ד', א'): "אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת", "וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים", משל הוא לגאולתם של ישראל, דכתיב (ישעיה כ"ח, ט"ז): "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אלהים הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ". "עֵת לַחֲבוֹק", והוא עת שה' מגלה את אהבתו לישראל, שנאמר (שיר השירים ב', ו'): "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי", "וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק", והוא זמן של הסתר פנים, שנאמר (ישעיה ו', י"ב): "וְרִחַק ה' אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". "עֵת לְבַקֵּשׁ", יש זמן שישראל מבקשים את ה', דכתיב (דברים ד', כ"ט): "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ", "וְעֵת לְאַבֵּד", עת בו ישראל אובדים מארצם, דכתיב (דברים י"א, ט"ז-י"ז): "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם". "עֵת לִשְׁמוֹר", יש זמן בו ה' שומר על ישראל, דכתיב (תהלים קכ"א, ד'): "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל", "וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ", ויש זמן בו ה' מתרחק מישראל ומשליכם, כביכול, דכתיב (דברים כ"ט, כ"ז): "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה". "עֵת לִקְרוֹעַ", דכתיב בדברי שמואל לשאול לאחר מלחמת עמלק (שמואל א' ט"ו, כ"ח): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ", "וְעֵת לִתְפּוֹר", לאחד בין חלקים שונים בעם ישראל, דכתיב על "עץ יהודה" ו"עץ יוסף" (יחזקאל ל"ז, י"ז): "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". "עֵת לַחֲשׁוֹת" – לשתוק, שכן ישראל רחוקים מהקב"ה, דכתיב (ישעיה מ"ב, י"ד): "הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד", שה' מחשה על חורבן בית המקדש (רש"י שם). "וְעֵת לְדַבֵּר", ולהרבות אהבה בין ישראל לקב"ה, דכתיב (ישעיה מ', ב'): "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ". "עֵת לֶאֱהֹב", דכתיב (מלאכי א', ב'): "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב", "וְעֵת לִשְׂנֹא", דכתיב (ירמיה י"ב, ח'): "הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ". "עֵת מִלְחָמָה", דכתיב כאשר ישראל חוטאים (ישעיה ס"ג, י'): "וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב הוּא נִלְחַם בָּם". "וְעֵת שָׁלוֹם", דכתיב (ישעיה ס"ו, י"ב): "כִּי כֹה אָמַר ה' הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ".

נושאי השיעור: א. הנהגת הקב"ה את העולם היא במידה המתאימה לכל דור. ב. ההנהגה תלויה גם במעשיהם של ישראל. ג. יש בכוחנו לפעול כדי לגרום להשפעתה של מידת חסד ורחמים.

לימוד המדרש מעורר שאלות, המובילות להבנה עמוקה.
א. המדרש פותח: "ר' יהושע דסכנין פתר קרייה בישראל". מיד אחר כך מובא: "אמר הקב"ה: לשעה קלה הייתי אני מיילדת לבני". פירוט הדרשה הוא על הקב"ה, ולא על ישראל, ויש להבין את מידת ההתאמה בין הכותרת ובין הפירוט הבא אחריה.
ב. על המילים "עת למות" דורש המדרש את הפסוק1:

אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ.

וגם את הפסוק2:

כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן.

לשם מה מביא המדרש את הפסוק השני?
ג. השאלה המרכזית שיש לשאול בלימוד מדרש זה היא: מה המדרש בא לומר? המדרש קושר בין פסוקים המתארים את עם ישראל וקורותיו, ובין כ"ח העיתים. איזו הבנה נוספת יש ללומד המדרש מקישור זה?

הנהגת העולם על פי מידה
נראה, שמדרש זה הוא אחד המקורות לדבריו של הגר"א3:

בכל דור ודור שולט מידה אחרת (מהמידות שבהן מנהיג ה' את עולמו), שמזה משתנים הטבעים וכל מעשי הדור והנהגותיהם ופרנסיהם, הכל הוא לפי המידה ההיא, ותלוי בבחירתם בין לטוב בין לרע… וכן הנהגות הקב"ה עימהם. והכל כלול בתורה.

הנהגת ה' את העולם היא על פי המידה המיוחדת לכל דור.
לכל עת יש הנהגה ויש מידה, ואין זה מקרי. יש "עת לטעת", ואז ההנהגה של הדור, צורת החשיבה, הערכים והאידיאלים של הדור מכוונים לנטיעה ולבנין, ויש "עת לעקור נטוע", שבהו הלך הרוח, השאיפות והמעשים מכוונים לעקירה ולהריסה.
בדור בו מנהיג הקב"ה את עמו ב"עת לבקש", מתקיים בנו4:

וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

בדור זה התנועה הנפשית מכוונת לעליה לארץ ולבקשת הגאולה. מנגד יש דור בו ההנהגה היא על פי "עת לאבד", ואז התנועה של הציבור מובילה לריחוק מן הארץ.
ההתנהגות של בני האדם איננה בחירית בצורה מוחלטת. יש רוח של הדור, הנובעת מהמידה בה מנהיג ה' את הדור, והיא משפיעה על החלטותיהם של בני הדור, על מעשיהם ובחירותיהם.

"פתר קרייא בישראל"
על פי מה נקבעת הנהגת ה' את הדור? האם היא תלויה במעשים של אנשי הדור, או שמא היא שרירותית?
על המילים: "ועת לאבד" דרשו חכמים:

"ועת לאבד", דכתיב "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' ואבדתם מהרה".

לא רק חלקו השני של הפסוק, המתאר את אבדת הארץ, מובא במדרש. גם החלק הראשון קשור לכך. אם יפתה לבבם של ישראל – אז תהיה ההנהגה בדרך של "עת לאבד". ההנהגה תלויה גם במעשיהם של ישראל.
המעשים גורמים להופעת המידה המתאימה. יש כאן מדרגה שונה של שכר ועונש. העונש איננה תגובה ישירה של הקב"ה למעשיהם של ישראל. אין הוא נקודתי ביחס לחטא עצמו. החטא גורם להופעת של מידת הדין, והדור כולו נידון על פי מידה זו. בדור של עבודה זרה, ההנהגה היא בדרך של לאבד, והנהגה זו משפיעה במישורים רבים, גם כאלה שאינם קשורים לחטא בצורה ישירה.

נראה, שמשום כך פותח המדרש במילים: "פתר קרייא בישראל", אף שעוסק בקב"ה. שכן ישראל יכולים להשפיע על המידה בה מנהיג הקב"ה את העולם. התשובה לשאלה איזו "עת" תחול בדור, תלויה גם במעשיהם של ישראל.

יש מה לעשות
לימוד המדרש בדורנו מעורר למחשבות. נראה, כי אחר שהיתה "עת לבקש", והתנועה הנפשית של עם ישראל היתה בדרך של עליה לארץ ובניינה, הגיע דור של "עת לאבד", ח"ו. המאיסה בארץ חמדה ובכל מפעל ההתיישבות היא ביטוי להנהגת הדור.
אולם, יש לראות במדרש גם את הנחמה והדרך לתיקון.
ראשית, הידיעה עצמה חשובה. הסיבה לכך שארץ ישראל איבדה את מקומה המרכזי בתודעה הישראלית איננה קשורה למצב פוליטי כזה או אחר, או לעייפות זמנית ממלחמות וכדומה. זוהי דרך ההנהגה של הדור.
אמנם, יש בכוחנו להשפיע גם על ההנהגה של הדור. אף היא תלויה גם במעשיהם של ישראל, ובידינו הדבר, כפי שיתבאר בהמשך.

אולם, המדרש מעורר לנחמה נוספת.
על המילים "ועת למות" דרשו, כפי שהזכרנו:

"ועת למות", דכתיב "במדבר הזה יתמו ושם ימותו", "ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה וגו'".

הזכרת הפסוק השני, "ולא נותר", מלמדת כי אף שהיה זה דור שבו ההנהגה האלוקית גרמה למיתתם של המרגלים, הרי שיכול כל יחיד לנהוג בגדרך הנכונה ולצאת מהכלל. אין זה הכרח על היחיד לתרגם את ההנהגה האלוקית למעשים בעייתיים. יכול הוא ללכת בדרך אחרת, ולזכות לחיים אף ב"עת למות".

ועוד. אמנם המעשים של בני הדור נובעים מהמידה בה מנהיג ה' את העולם בדור זה, אך הם גם משפיעים עליה, כפי שראינו.
אם כן, אף אם ההתמודדות עם המעשים של בני הדור קשה היא, ונראית בלתי ניתנת לשינוי, הרי שבכוחנו להשפיע על מקורה של המידה. כשם ש"וסרתם" מוביל ל"ואבדתם מהרה", כך "אם שמוע תשמעו" מוביל ל"ונתתי מטר ארצכם בעתו" וכל הפרשה.
השאלה האם הדור נמצא ב"עת לבקש" ומתקיים בו "ובקשתם משם", תלויה גם במעשיהם של ישראל.
בהקשר זה ראוי להזכיר את דבריו של בעל הלשם5:

וזהו שאמרו בסנהדרין (צ"ח א') "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב". ע' בהגר"א בתיקונים (תיקון ס"ט קכ"ו ע"א) מה שאמר, 'ודאי אופן השני'. והרי לנו דימות המשיח אינו תלוי בזכות ומעשים כלל. וכן שם בסנהדרין (צ"ו סע"ב) בפלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע ואמר ר' יהושע חינם נמכרתם ולא בכסף תגאלו לא בתשובה ולא במעשים טובים ושקלו וטרו בזה ר' אליעזר ור' יהושע ולבסוף שתק ר' אליעזר כמו שמבואר שם והרי הודה ר' אליעזר גם כן לר' יהושע שהגאולה העתידה אינו תלוי בתשובה ובמעשים טובים כלל. וכן כתב רמב"ן בפ' האזינו שהבאת גאולה העתידה אין בה תנאי בתשובה ועבודה אלא שהיא מובטחת לבוא על כל פנים ע"ש. ומה שנמצא בכמה אגדות שתלוי בתשובה. הנה הוא על פי מה שאמרו שם בסנהדרין (קי"א א') כי אחד מעיר מזכה כל העיר כולה ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה. וכן הוא מבואר במדרש הנעלם (בזוהר חדש פ' נח סמוך לסופו) שאמר שם ר' אליעזר בפירוש כי הגם שהכל תלוי בתשובה אך אי יחזרון בתשובה אפי' חדא כנישתא בזכותם יתכנש כל גלותא ע"ש. ובאמת הרי ישנם כמה צדיקים בכל דור ודור על כל פנים.

אף שר' אליעזר סובר שהגאולה תלויה בתשובה, הרי שאפילו אם "חדא כנישתא", קהילה אחת, תחזור בתשובה – בזכותם יתכנסו הגלויות. מעשיהם של יחידים מצטרפים זה לזה ויכולים להכריע את מהלכה של רוח הדור לכף זכות. אין אנו יודעים מהו שיעורה של ה"כנישתא" שבזכותה יתכנסו הגלויות. תלוי הדבר בכל אחד ואחד ההולך בדרך נכונה ושב בתשובה6.


1 במדבר י"ד, ל"ה.
2 במדבר כ"ו, ס"ה.
3 אבן שלמה י"א, ט'.
4 דברים ד', כ"ט.
5 הקדמות ושערים שער ו' פרק ט'.
6 עי' בדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד): "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה שנאמר וצדיק יסוד עולם זה שצדק הכריע את כל העולם לזכות והצילו…".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.