פרשת דברים ותשעה באב

הרב תמיר כהן
כ״ט בסיון ה׳תשס״ה
 
06/07/2005

פרשת שבוע
פרשת דברים ותשעה באב

רב לכם שבת בהר הזה
פרשת דברים מחוברת לתשעה באב לא רק מבחינת מיקומה במעגל שבתות השנה, אלא אף מבחינת תוכנה קשורה היא בטבורה למועד זה. משה מוכיח את ישראל על חטא המרגלים, וחטא זה ארע, כידוע, בתשעה באב. גם המשך הפרשה עוסק בתוצאותיו של חטא זה.
חטא המרגלים גרם לשינוי באופי ואופן הכניסה לארץ. לכתחילה נאמר1:

ה’ אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה. פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.

מאחר שחטאו, התעכבו במדבר וסבבו את הר שעיר ימים רבים2. ולאחר שלושים ושמונה שנה3:

רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה.

האם יש הבדל בין שני המסעות?

מינוי הדיינים – למה ומתי?
לפני שמשה ניגש לעסוק בחטא המרגלים, הוא מזכיר פרשיה אחרת4:

וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם. ה’ אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. ה’ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם. אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם. וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו. וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִוא אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.

וַנִּסַּע מֵחֹרֵב וַנֵּלֶךְ אֵת כָּל הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא הַהוּא אֲשֶׁר רְאִיתֶם דֶּרֶךְ הַר הָאֱמֹרִי כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ אֹתָנוּ וַנָּבֹא עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ.

פרשיה זו מזכירה בלשונה ובתוכנה את עצת יתרו, אך אם כך, תמוה מאד הביטוי: “בעת ההיא”. הרי פרשיה זו ארעה קודם מתן תורה או לכל המאוחר ממחרת ירידתו של משה מהר סיני ובידו הלוחות השניים5, ואילו הנסיעה מהר חורב ארעה בשנה השניה, בחודש השני בעשרים בו6. הפרש הזמנים בין שני הארועים ודאי לא מאפשר את השימוש בביטוי: “בעת ההיא”!
אפשרות נוספת היא לקשור פרשיה זו לעניין שבעים הזקנים שנבחרים לסייע למשה במשא העם7. אמנם העיתוי מתאים, וכן תלונתו של משה: “איכה אשא לבדי וכו’ “, תואמת לנאמר שם, אך ביטויים אחרים קושרים אותנו, כאמור, לפרשת יתרו8.
מעבר לשאלת העיתוי, לא ברור מה ראה משה להזכיר כאן דווקא עניין זה.

“איכה אשא לבדי” – “איכה ישבה בדד”
כידוע, את הפסוק: ” אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם” קוראים האשכנזים בניגון של “איכה”.
מתברר שמשה אינו מסוגל לרומם את העם למדרגתו, ויש צורך בדרגות ביניים רבות שיקשרו בין נותן התורה לעם ישראל: שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. יתרו צפה את הבעיות כאשר עדיין הכל היה לכאורה כשורה (רק לכאורה, כי חטא העגל כבר ארע). המשבר פרץ בפועל עם הניתוק מהר ה’. נסיעה זו חידדה את הפער בין משה ובין העם. הוא נזקק לסיועם של שבעים הזקנים, ואלדד ומידד כבר התנבאו שמשה לא יכניס את ישראל לארץ. מכאן הדרך קצרה לחטא המרגלים9. העם שלא מצליח להתרומם למדרגתו של משה, ירא מן הענקים והחומות הבצורות שבארץ כנען, וכעונש, נשאר במדבר. מכאן ואילך, גם הדור שכן נכנס לארץ, שוב לא יזכה להיות מונהג על ידי משה, כניסתו לארץ לא תהיה שלמה, ומפגש נוסף עם “תשעה באב” וגלות בעקבותיו, הוא רק שאלה של זמן.

בין מסע למסע
לעיל הקבלנו בין: “ רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה” ובין: “ רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה“, ושאלנו מה בין שני המסעות. הבה נבחן מה היה ראוי להיות אלמלי חטא המרגלים10:

פנו וסעו לכם – זו דרך ערד וחרמה.
ובאו הר האמרי – כמשמעו.
ואל כל שכניו – עמון ומואב והר שעיר.
בערבה – זה מישור של יער.
בהר – זה הר המלך.
ובשפלה – זו שפלת דרום.
ובנגב ובחוף הים – אשקלון ועזה וקסרי וכו’ כדאיתא בספרי.

אלמלי חטאו, היו נכנסים לארץ מן הדרום, ויורשים כבר עכשיו את עמון, מואב והר שעיר – ארץ הקיני, קניזי וקדמוני, שהובטחה לאברהם בברית בין הבתרים!
על הבדל נוסף עומד רש”י בפסוק הבא:

באו ורשו – אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה, אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין.

ומאחר שחטאו11:

וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד. אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר…
אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה.

ארץ הרפאים ונחל זרד
ואז בא סיפור הרפאים שהשמידום מואב למרות אימתניותם. והכתוב חוזר לשעיר, ובסגנון מוזר ביותר12:

וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם
כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה’ לָהֶם.

מדוע מזכיר שוב את ירושת עשו, הרי כתב זאת לעיל בפסוק ה’? ולמה בלשון עתיד? וישראל, האם כבר עשה לארץ ירושתו13?
אף ההמשך תמוה. לאחר סיפור המעבר את נחל זרד, בא סיכום לתקופת המדבר14:

עַתָּה קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד.

וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לָהֶם. וְגַם יַד ה’ הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם. וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם.

וַיְדַבֵּר ה’ אֵלַי לֵאמֹר. אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר. וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה.

האם רק כשעברו את נחל זרד הסתיימו שלושים ושמונה שנות ההליכה במדבר ומות הדור ההוא? הרי אלו הסתיימו כבר בקדש, עם מות מרים15:

וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם.

ומפרש רש”י:

כל העדה – עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים.

בפסוקים הבאים מוזהרים ישראל לא להתגרות בבני עמון, שכן גם אלו כאחיהם בני מואב ירשו את ארצם מן הרפאים. ושוב נזכרת ירושת עשו את הר שעיר, וכאן התווסף דבר ירושת הכפתורים את חבל עזה16:

אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים. עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה’ מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם.
כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם.

הנצי”ב ביאר את הסיכום שעושה התורה בנחל זרד:

ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו’ – הקדים זה הסיפור להא דסמוך דבר ה’: “אתה עובר וגו’ ” וכל אזהרת ה’ על בני עמון. מבואר שהיה נוגע מיתת אנשי המלחמה ביחוד לבני עמון, יותר מבני אדום ומואב. והעניין, דסיחון ועוג היו בין מואב ובין עמון, מואב מדרום ועמון מצפון וכשנצרכו ישראל לעבור דרך איזה אומה לא”י היה נוח לפניהם לעבור דרך מואב, או ללכת הלאה לעבור דרך בני עמון, מלעבור דרך סיחון ועוג שהיו ידועים בגבורה. ואם היו מואב או עמון מניחים לעבור עליהם לא היה בדרך כיבוש אלא העברה בעלמא, ואם כן היו יכולים אותו הדור לחיות עד בואם לקצה הגבול א”י. אבל כאשר הזהיר הקב”ה שלא להתחר עם מואב ועמון לעבור בעל כורחם, והיו מוכרחים לעבור דרך ארץ סיחון בעל כורחו, ומשום זה היה מלחמה וכיבוש ארצו. וזה לא היה אפשר כל זמן שהיה אחד מאנשי המלחמה של דור הראשון קיים, שהרי אחר הכיבוש נעשה זה המקום ארץ ישראל. ומשום הכי כשבאו לגבול סיחון והזהירם ה’ שלא ילכו הלאה לצד צפון ןלעבור על בני עמון אלא עברו את נחל ארנון, הוצרך להקדים שכבר מתו כל הדור.

דברי הנצי”ב אינם מדויקים. עמון אינה נמצאת מצפון לסיחון ועוג, אלא בהתחלה היתה מצפון למואב ובצמוד לה, וכאשר סיחון מלך האמורי כבש את האזור שבין הארנון בדרום והיבוק בצפון, נדחקו עמון מזרחה17. נחל זרד הוא יובל של נחל ארנון, ונמשך מצפון לדרום18, ובכך הוא מהווה את גבולה המזרחי של מואב. עם ישראל עוקפים את מואב מן המזרח, וכאשר הם מגיעים לאזור של נחל זרד, עומדות מצפון להם שתי אומות: עמון ממזרח, וסיחון מלך האמורי ממערב. אומרת התורה שעמון נשארת מחוץ לתחום, אך ארץ סיחון מותרת לישראל, ולמעשה ירושת הארץ תתחיל משם19:

קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ.

מתי המדבר פסקו למות בקדש, בתחילת שנת הארבעים, בחודש הראשון. אך התורה מסכמת כאן, במעבר נחל זרד, כי כדברי הנצי”ב, מכאן מסתיימת תקופת המדבר ומתחילה תקופת כיבוש הארץ.

קיני, קניזי וקדמוני
נראה שכוונת התורה לומר שאלמלי חטאו ישראל, היתה מתקיימת כבר עתה הנבואה לאברהם לתת לו את ארץ קיני , קניזי וקדמוני. אך מאחר שחטאו, תתקיים הנבואה רק באחרית הימים.
אלמלי החטא, ישראל היו נמצאים ברום מעלתם, והיה מתברר ההבדל בינם ובין אומות העולם. ממילא, לא היה צורך בכלי זין, אלא: “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך”.
בשל החטא, ההבדל מיטשטש, והבירור בין אברהם ללוט ובין יעקב לעשו נעשה בדרך של “קימעא קימעא”, ובינתיים אומות אלו זוכות לנחלה ואסור לישראל לנגוס בה.
לעיל שאלנו על לשון הכתוב: “וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ”. יתכן שהכתוב רומז לכך שבני עשו ימשיכו להוריש את הר שעיר ולאחוז בו, אם כי ישראל כבר היו צריכים להפוך חבל ארץ זה ל”ארץ ירושתו”, ולא עשו כך כיוון שגרם החטא. בהמשך תדגיש התורה שבני עשו יושבים במקומם: “עַד הַיּוֹם הַזֶּה”, עדיין יושבים שם.
בכל זאת, משהו מן ה”טעם” של אחרית הימים זוכים ישראל לטעום בהווה. עמון ומואב טהרו בסיחון, ומקצת מן הנבואה לאברהם מתקיימת עתה. לכן דווקא משה רבנו הוא זה שמוריש את ארץ סיחון ועוג, כי אם היה מכניס את ישראל לארץ, היינו מגיעים ישירות ל”אחרית הימים”. ישראל סברו שלא יוכלו להתמודד עם בני ענק, וכחלק מן התוכחה מראה להם משה שעמון ומואב התמודדו בהצלחה עם הרפאים. עתה, מוריש משה את ארץ סיחון ועוג ונותן דוגמה אישית ליכולת להתמודד עם ענקים וערים מבוצרות. את השאר משאיר משה לאחרית הימים.
משמעות הדבר היא, שאמנם הפסדנו הרבה באותה בכיה של חינם בתשעה באב של המרגלים, ובכל זאת התוכנית הא-לוקית לא התבטלה, ומשהו ממנה מתחיל בהווה.
התורה הזכירה גם את העוים היושבים בחצרים עד עזה. אומר רש”י:

והעוים היושבים בחצרים וגו’ – עוים מפלשתים הם, שעמהם הם נחשבים בספר יהושע, שנאמר (יהושע יג, ג) חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים. ומפני השבועה שנשבע אברהם לאבימלך לא יכלו ישראל להוציא ארצם מידם, והבאתי עליהם כפתורים והשמידום וישבו תחתם, ועכשיו אתם מותרים לקחתה מידם.

גם במערב הארץ יש לנו מעין: “עמון ומואב טהרו בסיחון”. אך שלא כארץ סיחון, כאן נותרה ההחמצה בעינה. לא זכו ישראל להיכנס לארץ “דרך ארץ פלשתים”, ובכך להקדים את בואם אליה, הכפתורים תפסו את מקומם של העוים וירשו את שמם של הפלשתים הקדמונים. מאז ועד היום, הקב”ה מציב ראי לנגד עיננו, ומושיב בחבל ארץ זה במיוחד, עם שמאמץ לעצמו את שמם של הפלשתים. ראי זה משקף את דמותנו אנו. כל עוד לא ברור ההבדל בינינו ובין שאר העמים, יטענו ה”פלשתים” לבעלות על הארץ, ואף בתוך עם ישראל יהיו כאלו שיקבלו את טענתם. מהלך זה נועד לברר את מעמדו ותפקידו המיוחד של עם ישראל20. בינתיים, רק אנשים הראויים לייצג את עם ישראל בדרגתו השלמה, מסוגלים לשבת בחבל ארץ זה, ושועלים קטנים אשר עינם צרה בשלמות זו, מחבלים כרמים.
עדין אנו נושאים תפילה שהימים הבאים יהפכו לששון ושמחה, כהבטחת הנביא. וגם אם חלילה לא – עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה!


1 דברים א’, ו-ז.
2 ב’, א.
3 ב’, ג.
4 א’, ט-יט.
5 רש”י שמות י”ח, יג.
6 במדבר י’, יא.
7 במדבר י”א, טז.
8 ראה מאמרו של הרב מדן – “איפה ואיפה- עיון בפרשיות נדודי ישראל במדבר”, מגדים י”ז, עמ’ 87-82. ניתן להרחיב בעניין זה, אך כאן נתייחס לדברים בקצרה.
9 כזכור, פרשת שלח לך באה אחר פרשת בהעלותך.
10 רש”י דברים א’, ז, על פי הספרי.
11 דברים ב’, ד-ז לגבי עשו; ט-יב לגבי מואב.
12 ב’, יב.
13 אנשי ביקורת המקרא בקשו לתלות בפסוק זה (ובפסוקים נוספים) את שיטתם בדבר הכתיבה המאוחרת של התורה, זמן רב לאחר שישראל נכנסו לארץ. המפרשים מבארים שהכתוב מתכוון לארץ סיחון ועוג שכבר כבשו ישראל (ראה ספורנו) או לעמי כנען שיכבשו בעתיד. מכל מקום, הפסוק כתוב בלשון מבולבלת: ירושת עשו בלשון עתיד (או הווה), וירושת ישראל בלשון עבר.
14 ב’, יג-יט.
15 במדבר כ’, א.
16 דברים ב’, כ-כג.
17 אטלס דעת מקרא עמ’ 108.
18 ראה אטלס דעת מקרא עמ’ 113.
19 דברים ב’ כד-כה.
20 ראה בהרחבה את מאמרו של הרב טאו “נהלת בעוזך”, לאמונת עתנו חלק א’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.