פרק ראשון – השותפין – חלק א'
מסכת בבא בתרא פותחת בדין חלוקת חצר השותפין:
השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, בונין את הכותל באמצע. מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבנים, בונים. הכל כמנהג המדינה. בגויל, זה נותן שלשה טפחים, וזה נותן שלשה טפחים. בגזית, זה נותן טפחיים ומחצה, וזה נותן טפחיים ומחצה. בכפיסין, זה נותן טפחיים, וזה נותן טפחיים. בלבנים, זה נותן טפח ומחצה, וזה נותן טפח ומחצה. לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהם.
ויש לשאול כמה שאלות על המשנה:
לכאורה היה מתאים לפתוח את המסכת במשנה האחרונה בפרק העוסקת בחלוקת קרקעות, ורק לאחר מכן יש מקום למשנתינו העוסקת בבנית הכותל שלאחר החלוקה1.
בענין מיקום המשנה הקשה גם ה'קונטרס ביאורים'2:
הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל בהלכות נזקי שכנים הקשה דדין הרחקת נזיקין הרי מקומו בפ"ב ב"ב, ובפ"ק איירי בעניני שותפין ומאי שיאטיה הרחקת היזק ראיה בכאן.
ואוסיף על דבריו עוד דבטור ובשו"ע כתבוה בהלכות חלוקת שותפין בס' קנ"ז וקע"א ולא בהלכות נזקי שכנים. ובפיה"מ להרמב"ם בהקדמתו לזרעים כתב דב"ב ענינה לדבר מחילוק הקרקעות והדינים בענין הדירות המשותפות והשכונות וכו' הרי דתחילתה בענין חילוק הקרקעות איירי? וכדתנן לה במתניתין שותפין וצ"ע.
עוד יש להתבונן בלשון המשנה:
בגויל זה נותן שלשה טפחים וכו'
לכאורה, מתאימה יותר הלשון 'זה בונה שלושה טפחים' שהרי אינו נותנם לאיש וחייב לבנותו מדין היזק ראיה.
ובהמשך המשנה:
לפיכך… המקום והאבנים של שניהם
ולכאורה גם כאן היתה מתאימה יותר הלשון 'יחלוקו במקום ובאבנים' שהרי לכל אחד יש חצי.
גם מפסקי הרמב"ם עולות כמה תמיהות:
בענין כותל שנפל כתב הרמב"ם3:
מקום שנהגו לבנות כותלים המבדילין בחצירות או בגנות באבנים שאינן גזית זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה בכפיסין זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה וכל השיעורין האלו עובי הכותל עם הסיד והואיל ומקום הכותל משל שניהם אם נפל הכותל הרי המקום והאבנים של שניהם ואפילו נפל לרשות אחד מהן או שפינה אחד מהן את כל האבנים לרשותו וטען שמכר לו חבירו חלקו או נתנו לו במתנה אינו נאמן אלא הרי הן ברשות של שניהם עד שיביא ראיה
והקשה הרב חרל"פ4:
ומאי עדיפות להמקום טפי מהאבנים ואם משום שכופין אותם כמו שכופין על המקום כן כופין על האבנים ומה זה שתלה העיקר בהמקום.
וכן כתב הרמב"ם5:
כותל חצר המבדיל בין שני שותפין שנפל יש לכל אחד משניהם לכוף על חבירו לבנותו עד גובה ד"א כדי שלא יראו זה את זה אבל יתר על ארבע אמות אין מחייבין אותו רצה האחד והגביה הכותל יותר על ארבע אמות אם בא חבירו ובנה כותל אחד גבוה כנגד הכותל שביניהן מחייבין אותו ליתן חלקו בגובה שכנגד כתלו כיצד בנה אחד כותל שביניהן והגביהו עשר אמות ובא חבירו ובנה כותל אחד אחר כנגדו או בצדו לעשות לו בית והגביה הכותל האחר שש אמות מחייבין אותו ליתן חלקו בשתי אמות שמוסיף על ארבע אמות שהרי נראה ממעשיו שהוא רוצה בהן וכן אם חקק בראש הכותל שביניהן מקום להניח בו הקורות או שבנה עליו קורה גדולה שהקורות נשענין עליה מחייבין אותו ליתן חלקו בשש האמות כולן שהוסיף חבירו על הארבע אמות אע"פ שלא בנה כל הכותל שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בכל הגובה הזה
מדוע הוסיף על דברי המשנה "כותל חצר שנפל", את המילים "המבדיל בין שני שותפין" שלכאורה דין זה קיים גם בשכנים שלא נשתתפו מעולם.
וכן ניתן ללמוד ממה שכתב הרמב"ם: "יתר על ארבע אמות אין מחייבין אותו, רצה האחד והגביה הכותל יותר על ארבע אמות…" שאם רצה האחד בונה את הכותל על כל הרוחב, אף אם חברו מתנגד.
הרמב"ם בתשובה מביא דין זה במפורש6:
שאלה: ראובן, היה בינו ובין שמעון כותל בשותפות לחצאין ובו לכל אחד תקרות וגגות. ובקש ראובן להגביה עליותיו ובתיו ולהגביה תקרתו מעל מקומה הראשון. היוכל שמעון למונעו מזה, ואם ימנענו היוכל ראובן לקחת חצי רוחב הכותל אשר מצרו אליו בהיות לו חציו ויגביה עליו מה שירצה, אם לא?
תשובה: מאחר שהכותל ביניהם, כל אחד מהם יוכל להגביה מה שירצה (הלכ' שכנים פ"ג, ה"א) אבל יבנה מממונו ולא יחייב חבירו להוציא עמו בבנין אלא א"כ הגביה הוא כותל אחר ונהנה בבנין הראשון, שאז יפרע לו החלק המגיעהו בבנין. כמו שביארה המשנה (בבא בתרא פ"א מ"ד (דף ה', א') 'סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל'. אמנם לקחת חצי רוחב הכותל לבנות עליו, אין ראוי לפי שבזה מזיק לשותפו. וכתב משה.
ע"פ תשובתו של הרמב"ם מובן שאדם יכול לבנות על כל עובי הכותל, וחבירו לא יכול למונעו מלבנות על חציו.
ודבר זה תמוה וכפי שהביא הרא"ש7:
יראה, האי דקתני אין מחייבין אותו אין לפרש חיובי הוא דלא מחייבינן ליה אבל יכול לבנותו בעל כרחו. דהא ליתא שהרי אויר שעל גבי הכותל חציו של חבירו ואינו יכול למעט אוירו. לפי שיכול לומר אני רוצה להשתמש על חצי הכותל שהוא שלי. או היום או מחר אבנה ואסמוך הקורות על הכותל ואעשה מחיצה דקה של נסרים ואעמידנה על חצי הכותל שהוא שלי אלא הכי קאמר אם שתק ולא מיחה אין מחייבין אותו.
כתב הרמב"ם לענין המקיף את חבירו מארבע רוחותיו8:
אבל אם היה הכותל של זה שבנה ובחלקו בנה, יראה לי שאין מגלגלין עליו אלא דבר מועט כמו שיראו הדיינין שהרי אינו יכול להשתמש בכתלים.
והשיג עליו הראב"ד:
א"א זה המשפט מעוקל, שאם הרויח לו המקום וגדר אותו שיפחות לו ההוצאה, ומה שאמר שאינו יכול להשתמש בכותלים, כן ישתמש. אלא המקום לו יהיה ויהיה לו שטר על זה, שאם יפול הכותל, האבנים והעפר לשניהם והמקום שלו.
ויש להבין את שיטתו של הרמב"ם בהבנת המשנה לאור הקושיות.
נראה, שהרמב"ם הבין שהגבול בין שני חלקי החצר משותף לשני החלקים, ולכן כיון שהמקום של הכותל הוא הגבול, הוא של שניהם. חידושה של המשנה הוא שמנהג המקום קובע את צורת הגבול, כך שכל רוחב הכותל הוא של שניהם. הגמרא הרחיבה והוסיפה שהכותל נבנה בצורתו זו משום היזק ראיה.
הרא"ש, לעומת זאת, הבין שהכל מתחיל מדין היזק ראיה ומכך נובע חיובו של כל אחד לבניית הכותל, ואין כאן שותפות במקום אלא כל אחד בונה על חלקו חצי הכותל9.
על פי הבנה זו בשיטת הרמב"ם יובנו לשונות הרמב"ם.
מה שכתב "הואיל ומקום הכותל משל שניהם" מובן שכן מקום הכותל הוא הקובע שם גבול על הכותל והוא הגורם שהמקום והאבנים של שניהם.
כמו כן, מובן מדוע מכנה הרמב"ם את הכותל "המבדיל בין שתי שותפין", שכן שותפין הם בגבול, או ביתר עומק הגבול המשותף עושה אותם לשותפין.
גם ההלכה היוצאת מלשון הרמב"ם שיכול האחד לכפות על חבירו לבנות על כל רוחב הכותל מובנת שכן הם שותפין, ולכן השימוש בכותל הוא מה שדרך העולם לעשות עם כותל, והדרך היא לבנותו גבוה יותר על מנת להשתמש בו לבניה.
גם שיטתו במשנת מקיף וניקף מובנת, שכן כל הדין מתחיל מהיותם שותפין בגבול, ובלא זה אין התחלה לדין המקום והאבנים של שניהם.
לפי זה יש להבין דעה תמוהה של אחד הראשונים בן דורו של הרמב"ם.
כך כותב בעל העיטור10:
ומסתברא, אם נפל כותל שיש בו חזית א"נ כותל הידוע לאחד מהן ואמר רצוני שתמעט אוירך ונבנה מקום הכותל בשיתוף, שאין כופין. מדגרסינן בריש פרקין. "במאי אוקימתא דלית בה דין חלוקה, כי רצו מאי הוי? ליהדרי בהו." ומסקנא שהלך זה בתוך שלו והחזיק, אלמא היכא דהיתרצו בחלוקה אף על גב דלאו דינא הוא, כיון דאחזיק לא מצי למיהדר. ה"נ באיתרצי לכנוס בתוך שלו והניח לחבירו מקום הכותל פנוי והחזיק, החזיק. ואיכא מ"ד כופין.
לאור דבריו אפשר לראות בדברי הרמב"ם: "כותל חצר שבין שני שותפין שנפל" של שותפין דייקא, אבל אם אחד בנה בחלקו – ונפל, אי אפשר לכפות על זולתו לבנות.
ועדיין יש מקום להבין מדוע ראו חכמים על ככה לתת דין שותפות לכותל ומדוע לא אמרו כפשוטו שחציו של זה וחציו של זה.
נראה שעומק גדול יש בדבר והוא קשור לכמה וכמה מערכות בעולם ובתורה.
כך כותב הרב בהקדמת 'עץ הדר'11:
בכל המערכות המחולקות של המציאות החמרי והרוחני, הקודש והחול, הננו מוצאים את היחש המקשר אחת לחברתה ע"י איזה אמצעי שמחברם ע"י הוייתו המשותפת שיש בו ממין העליון וממין התחתון, מהימין ומהשמאל, מהרוחניות ומהחומריות, מהקודש והחול. הנחה מוסכמת זאת מתאמתת ע"פ עמקי גנזי תורה ומתבארת ע"י חכמת החיפוש והנסיון בכל צד ופנה שאנחנו פונים, בכל מרחב המציאות כולו, ובכל שדרותיו השונות [עיין עץ חיים הכל אבי"ע שער ראשון פ"א]
הרב אומר שכל הפרטים בעולמו של הקב"ה מחוברים, ובין כל דרגה ודרגה במציאות יש איזה אמצעי שמחברם ע"י הוויתו המשותפת לדרגה התחתונה והעליונה.
העץ חיים12 מביא כדוגמא מהטבע את הקשר שבין הדומם, הצומח, החי והמדבר: הקשר בין הדומם לצומח הוא האלמוגים, בין הצומח לחי הוא צמח הנקרא "אדני השדה – כמין כלב גדל בקרקע" ובין החי והמדבר הוא הקוף. וכן בכל המציאות יש חיבור בין כל פרט ופרט ולפעמים חיבור זה מתבטא דוקא במחיצה המפרידה ביניהם.
גם במשנת "השותפין" יש להבין את המעבר מחלק אחד של החצר אל החלק השני כחלק מהמערכות הנזכרות.
ויש להטעים הדברים על פי הגמרא בברכות13:
אמר רבי חנן שלש שלומות הן נהר צפור וקדרה.
הגר"א מסביר בענין שלום קדירה14:
יש לפרש שהקדרה עושה שלום בין אש למים שהם מתנגדים זה לזה, וע"י הקדירה נתאחד שניהם ומתחממים15.
ואותו העניין אנו מוצאים בכותל, שדווקא ההפרדה היא הנותנת להם את האפשרות לחיות יחד16.
מכיוון שכשהיו שותפין באותה חצר הייתה בעיה לכל אחד לעשות את עניניו הפרטיים בחצר, ולכן נוצר ריחוק ביניהם. הכותל שמאפשר לכל אחד לחיות את חייו הפרטיים בחצר, הוא המאפשר שכנות טובה ביניהם.
התיקוני זהר דורש את הפסוק המדבר על שלושת ה"בבות" של סדר נזיקין17:
"על שור על חמור על שה" – דא בבא קמא, "על שלמה על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה" – דא בבא מציעא, "עד האלקים יבא דבר שניהם" – דא בבא בתרא.
בשור אנו מוצאים את הקרן שעניינה להכנס לשטח של אדם אחר וכן חמור ושה שמבטאים את הצדדים הבהמתיים שבאדם, וזה הקשר למסכת בבא קמא שדנה בענייני תשלומי נזק. מסכת בבא מציעא עניינה הוא דינים שבהעלם ושלמה מבטאת את ההעלם, שהלבוש עניינו להסתיר את הגוף. וכן האבדה ודיני טוען ונטען שהבעיה היחידה היא שנעלמה מעיננו המציאות.
ועניינה של מסכתינו – בבא בתרא, הוא "דבר שניהם", דיני השותפות הנוצרת ממילא כשאנשים חיים יחד בעולם, ועל כן פותחת מסכתנו בענין השותפין18.
1 וכך אמנם סידר הרמב"ם בהלכות שכנים את הלכותיו.
2 סימן א'.
3 הלכות שכנים ב', י"ח.
4 בית זבול בבא בתרא א', ד'.
5 הלכות שכנים ג', א'.
6 שו"ת הרמב"ם שצ"ז.
7 סימן ח'.
8 שם ג', ד'.
9 מחלוקות נוספות בין הרמב"ם לבין הרא"ש בגדרי חלוקה יובנו בהבנה זו של המחלוקת. עיין במשנת יעב"ץ סימן כ"ח.
10 הלכות חלוקת קרקעות.
11 הקדמה ל'עץ הדר'.
12 המובא כמקור לעיון בדברי הרב.
13 ברכות נ"ו, ב'.
14 קול אליהו על אתר.
15 ניתן להסביר ע"פ דברי הגר"א גם את שלום נהר וציפור. שעניין הנהר הוא הביטוי של השלום האידיאלי שכל הטיפות זורמות יחד אל מקום אחד ואף אחת אינה מפריעה לחבירתה.
ועניין הציפור הוא שהיא מתווכת בין שמיים וארץ שהם שתי מציאויות שונות והציפור היא זו שמקשרת ביניהם, כמתווך המקשר בין המוכר לקונה.
16 הרוגוצ'ובר בספרו 'צפנת פענח' (במושג "גבולין ומחיצות") מביא דוגמאות מהש"ס לעינן הגבול המשותף בין דברים שונים (דוקא את דוגמת השותפין בכותל הוא לא מזכיר , אך נראה שזה אותו עניין).
אחת הדוגמאות היא המחלוקת בדין בין השמשות (ברכות ב', ב' ורש"י שם), שלפי דבריו זהו זמן המשותף ליום וללילה. ניתן להשליך ממחלוקת זו לעניינו:
ר' יוסי אומר "בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו", ולפי ר' יהודה, בין השמשות זה כמהלך חצי מיל משקיעת החמה.
ישנן שתי גישות לגבי דין הכותל שבמשנתינו:
לפי הגישה הראשונה חלוקת החצר בין השותפין היא קו דמיוני החוצה את החצר ש"זה נכנס וזה יוצא", ומדין הזיק ראיה בונים כותל באמצע. גישה זו מתאימה לדברי ר' יוסי (נראה שניתן לבאר כך את מחלוקת הרמב"ם והרא"ש שהוזכרה לעיל, שהרא"ש כר' יוסי והרמב"ם כר' יהודה).
הגישה השנייה היא שהכותל עצמו הוא מקום החלוקה בין החצרות והוא המקום המשותף לשניהם, "כמהלך חצי מיל" המשותף ליום וללילה, ובניית הכותל הוא מדין השיתוף, והשמירה מפני היזק ראיה זו התוצאה כפי שהזכרנו לעיל בדברי העיטור. גישה זו תתאים יותר לדברי ר' יהודה.
17 הוספה לתיקון י', גרסת הגר"א.
18 לפי זה תתורץ קושיית ה'תורת חיים' מדוע פתחה המשנה בה"א הידיעה השותפין כאילו רומז על השותפין המוזכרים בתורה (כדברי התוס' ריש קידושין), ולפי ה'תיקוני זוהר' יובן שרומז לשותפין דקרא "עד האלקים יבא