פרק ראשון – ההלכה בספק

שאלות:

א. הקשו האחרונים על לשון הגמרא ב"תניא דמסייע לך":

"הספיקות נכנסין לדיר להתעשר, ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו אמאי נכנסין לדיר, נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן".

לשון זו 'ממונו של כהן' קשה, שהרי הוא נמצא בבית הבעלים וכל זמן שלא תפס הכהן הרי הם של הבעלים, ואם משום ספק שמא יתפוס הכהן, אין זה נקרא "ממונו של כהן' אלא ספק ממונו, ועוד הרי עתה הוא ודאי שלו ואם יעשרנו כבר לא תועיל תפיסת הכהן שהרי הוא כבר קדוש למעשר.
ואמר הכסף משנה פ"ב מהלכות בכורות ה"ו :

"וי"ל דהא דאמר רבה לאומר אימא לך תקפו כהן מוציאין מידו אפילו הכי אסורים בגיזה ועבודה וכו' סובר רבינו דחיה בעלמא היא וסייעתא דרב חנניא לאו סייעתא כולי האי דכיוון דברשות ישראל הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה אע"פ שאם תקפו לא נפיק מידי ממונו של ישראל…".

וכן ב'אורים ותומים' בתחילת 'קיצור תקפו כהן' :

"ואם זולת התפיסה היה שייך לישראל לא שייך קושית הגמרא 'נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן' דהא ממון של ישראל איקרי בכל אופנים וכל כמה שלא תקפו כהן הרי הוא ממון של ישראל לפטור מעשרו…".

מדברי ה'כסף משנה' וה'אורים ותומים' נראה שכל זמן שהחפץ ברשות ישראל, החפץ נחשב ממונו של ישראל ולא ממונו של כהן, א"כ יש להבין למה נקרא החפץ 'ממונו של כהן'?
ב. סברת מחלוקתם של הדעות בגמרא 'תפסה מוציאין מידו' ו'תפסה אין מוציאין מידו' אינה ברורה מפשט הגמרא ונראה שיש להבינה ע"פ הראשונים שעסקו בדבר.
הרא"ש בסוגייתנו סימן י"ג :

"לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאין אותו מידו, ותפיסה לא מהניה אלא למי שטוען ברי אבל לכהן הזה אפילו אחר שתפס אין לו אלא טענת שמא הילכך מפקינן מיניה ומוקמינן ליה בחזקת מרא קמא".

לדברי הרא"ש תפיסה אינה מועילה בספק בטענת שמא אלא רק אם היא באה בצירוף טענת ברי ולכן בבכור תקפו כהן מוציאין מידו שאין תפיסתו כלום כיוון שאף הוא טוען שמא.
ג. דנו האחרונים בסיבה מדוע תפיסה בשמא אינה מועילה.
קונטרס הספיקות כלל ב' ס"ק ד' אומר :

"והלכך איכא למימר דכל שהתופס טוען ברי מהני תפיסתו לאפוקי מחזקת מרא קמא, משום דבכהאי גוונא כלומר באומר ברי גם באיסורי לא אזלינן בתר חזקה קמייתא… יש לומר דאפילו בממונא שייך האי מילתא כיון שהוא תפוס בו לא מצינו למיפוק מיניה מכח חזקת מרא קמא כל שאומר ברי דכנגד ברי לא מהני חזקה קמייתא".

קונטרס הספיקות מפרש שדין מחזיק בממון הוא כדין איסורין, כמו שבאיסורין בטוען ברי לא אמרינן העמד דבר על חזקתו הוא הדין בממון בטוען ברי לא אמרינן העמד ממון על חזקתו.
אך קשה (כמובא שם) מכיוון שיש חילוק בין איסורין לממונות, שבאיסורין האדם אחראי לעצמו על מעשיו, ומכיוון שאין כאן נטען, ממילא אין טענה שהרי איננו צריך להביא ראיה. בשונה מזה בממונות, שיש נטען, ממילא צריכה להיות טענה, ונפק"מ בסוג הטענה שטוען, שבאיסורין אין הבדל אם טוען ברי או שמא, ואילו בממונות רק טענת ברי תחשב.
ודברים אלו קשים במיוחד בדין בכור שהרי בבכור לא ברור בכלל אם יש חזקת מרא קמא לבעלים.
בשו"ת אגרות משה חלק יו"ד א' סימן רב ד"ה 'אך יש' כתב:

"אך יש להביא ראיה מהא שאיתא בתוס' ב"מ דף ק' ד"ה הא מני דכשהמוחזק טוען שמא אין חזקתו מועלת והוא בודאי מטעם שאין מחזיק לעצמו בהחלט דהא מחזיקה גם לחברו אם היא של חברו מאחר שאומר שמא ולכן לא הוי מוחזק דמוחזק לא הוי אלא כשמחזיק רק לעצמו".

מדברי האיגרות משה נלמד שבטוען טענת 'שמא' אינו מועיל מכיוון שהוא נחשב כמחזיק גם לחברו וע"מ שמוחזקות תועיל צריך שהחזקה תהיה רק לעצמומ וזה רק בטענת ברי.

שלבי הדין

כבר הראנו לדעת שהדין נחלק לכמה שלבים, ואלו הם : א. המציאות.
ב. הטענות.
ג. הראיות.
ד. הפסק.
כל גורם המעורב בדיון, יש לברר באיזה משלבי הדין הוא עומד, ועפ"י זה יתבארו גדריו.לפיכך יש לדון על התפיסה, באיזה שלב היא פועלת, אפשר להבין שהיא קובעת מציאות חדשה שכן השתנה המוחזק, וכיון שהשתנתה המציאות יש לדון ע"פ המציאות החדשה, ואפשר להבין שהיא פועלת בשלב הטענות והראיות, שהתפיסה היא כראיה לטענה שהחפץ שלו, ואפשר להבין שהתפיסה היא חלק מפסק ההלכה או כעין עביד איניש דינא לנפשיה או שזה גופא הפסק של בי"ד שמועילה תפיסה.
נראה שהמחלוקת בגמרא בדין תקפו כהן היא , האומר 'מוציאים מידו' סובר שתפיסה פועלת בשלב הראיות, ולכן בטוען טענת שמא אין זה מספיק ומוציאין מידו, והאומר 'אין מוציאים מידו' סובר שתפיסה פועלת בשלב הפסק, ומכיוון שכך נפסק הדין, אין זה משנה מה היא טענתו.

שיטת הרא"ש :
נראה שגדר תפיסה, שכתב הרא"ש שאינו מועיל בספק, הבין הרא"ש שהוא שייך לחלק הטענות והראיות ואם טוען שמא הרי שזו חזקה בלא טענה שאינה מועילה.
כן משמע מדברי התו"ס בכתובות דף כ עמ' א' ד"ה "ואוקי" (הראשון):

"ויש לומר דשאני גבי בכור שכהן תופס מספק דאין יודע אם בכור הוא אבל הכא שטוען ברי מהניא תפיסה וא"ת בחזקת הבתים גבי זה אומר של אבותי וכו' אמר ר"נ כל דאלים גבר ופריך מהמחליף פרה בחמור זה אומר ברשותו ילדה וזה אומר וכו' ומאי קשיא ההיא אתיא כסומכוס ור"נ כרבנן דלרבנן דאמרי המע"ה היינו דינא דכל דאלים גבר כיוון דמהניא תפיסה כשטוען ברי".

כן משמע ב'איים בים' סימן ו' ס"ק ד' :

"דמדמה שם תוס' דין ברי לי כדין כל דאלים גבר והא דצריך ברי לי לומר כל דאלים גבר… דדין כל דאלים גבר הוא מטעם בירור".

נראה שהבינו שכיוון שכל דאלים גבר זהו בירור א"כ התפיסה חייבת להיות מלווה בטענת ברי, ובלא טענה הרי זה כחזקה ללא טענה שאינה פועלת.

שיטת הרמב"ם:
כבר ביארנו ששיטת הרמב"ם בכל "תיקו" שבש"ס שאי תפיס לא מפקינן (פרט ליוצאים מן הכלל) ונראה שזה גופא פסק הלכה, שכן הגמ' לא השאירה אותנו ללא הכרעה אלא שההכרעה היא "תיקו" דהיינו שיעמוד הדבר בספק שלשני הצדדים חלק בו, מכיוון שהספק יוצר זיקה לשניהם. יש כאן צורה נוספת של חלוקה והיא שכל התופס החפץ שלו ואין מוציאין מידו. (ומעין חלוקה של רה"ר שכל אחד ד' אמות הן שלו בזמן השימוש ואין זה בגדר שותפין אלא גדר חלוקה) ולפי זה מובן מדוע בשיטת הרמב"ם אין נפק"מ בין טוען טענת שמא לטוען טענת ודאי שהרי שלב הטענות הוא שלב קודם, ודין התפיסה הוא חלק מפסק הדין.
נראה שאלו דברי השערי יושר (שער הספקות פרק כ') :

"לדעת הסוברים שבתיקו מהני תפיסה ענין תפיסה זו הוא זכות ודין ודאי, היינו שבספק ממון שהוא דררא דממונא יש זכות לשני בע"ד בשווה וכל זמן שאחד מהם תופסו רשות השתמשות לו בתורת ודאי ולא בתורת ספק" .

מדבריו אנו רואים שמי שתופס זה שלו וזו החלטה ודאית – פסק.
כן מובא באורים ותומים בתחילת 'תקפו כהן' :

"וי"ל דהכי קשיא ליה לגמרא איך יהיה נכנס לדיר להתעשר אולי יזדמן שזה הספק יהיה העשירי ויהיה קרבן לה' ויתנו הבעל לאנשי משמר ובית אב להקריבו ובהגיע ליד כהן יתפוס בו ויאמר זהו שלנו מתמול שלשום כי הוא בכור ולא חלה עליו קריאת שם מעשר והדין עמו כי תקפו כהן אין מוציאין".

ביאור לשון הגמ' "ממונו של כהן"

אומר הרי"ף דף י"ח עמ' ב':

"דקי"ל ממון המוטל בספק חולקין".

ומקשה עליו הרא"ש בפרק ג' אות ב' :

"ותמיה לי על רב אלפס שכתב כאן דקיימא לן ממון המוטל בספק חולקין ובפרק שור שנגח את הפרה פסק כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה".

את תמיהת הרא"ש על לשון הרי"ף 'קי"ל' נוכל להסביר ע"פ מה שאמרנו¹, שכו"ע לא פליגי שממון המוטל בספק חולקין וכו"ע לא פליגי שהממע"ה, ובמאי פליגי סומכוס ורבנן? בהא קמפלגי: האם שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה לצידה, הוי ממון המוטל בספק או הוי דין מרא קמא והממע"ה וכן במחליף פרה בחמור וילדה, אם הוי ממון המוטל בספק או הוי דין מרא קמא והממע"ה.
וגם רבנן מודים שבמקרה שממון מוטל בספק, חולקין שזה מה שאומר כאן הרי"ף 'קי"ל ממון המוטל בספק חולקין'.
ממילא גם מובן מדוע נקטה הגמ' בלשון 'ממונו של כהן' שהרי בדין בכור כפי שפוסק הרי"ף 'חולקין', וכפי שביארנו בשיעור קודם1 במקרה של ספק, לשני הצדדים יש זיקה לממון, ולכן גם כאן יש לבעל הבית ולכהן זיקה משותפת לבכור, ולכן הבכור הוא ג"כ ממונו של הכהן.
התוס' בבבא-בתרא דף לב ע"ב ד"ה "והלכתא" פירש:

"והלכתא כוותי' דרבה בארעא. רבינו שמואל פירש דמספקא ליה כמאן הלכתא וצריך לדחוק ולפרש ולחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא דהא דלא אוקמה בחזקת מרה קמא…".

התוס' מקדים לחלוקה שהוא עושה בין תרי ותרי שמעמידים בחזקת מרא קמא לבין ספיקא דדינא שלא, את המילים 'וצריך לדחוק' ולכאורה קשה הרי 'תרי ותרי' זה חלק הראיות וכשראיות אינן מספיק טובות הם כמי שאינן ומה שנשאר זה מרא קמא, מה שאין כן לגבי ספיקא דדינא שזה בחלק הפסק אין התייחסות למרא קמא אלא למחזיק בפועל, וא"כ מדוע זה דחוק?
נראה לתרץ, שהתוס' כותב שזה דוחק מכיוון שהוא מסביר את שיטת הרשב"ם שכתב (בבא בתרא קס"ו):

"אבל כל מקום שעלתה ההלכה בתיקו הואיל ואין הדיינין יודעין לפסוק את הדין היו שותקין".

מכאן שסובר הרשב"ם ש'תיקו' אינו פסק בי"ד אלא הסתלקות בי"ד וממילא מובן מדוע החילוק בין "תרי ותרי" ו"ספיקא דדינא" שחילק התוס' הוא דחוק לשיטת הרשב"ם.

נקודת הסתכלות נוספת:

הגמרא בב"מ ק. במשנת המחליף פרה בחמור, שואלת:

"ולחזי ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך הממע"ה".

הקשו התוס' מה מועילה חזקתו והלא הגודרות אין להם חזקה, ותרצו וז"ל :

"כיון דאיכא דררא דממונא ויש ספק בדבר בלא טענותיהם וטוען ברי הלוקח, אם הוא ברשותו אין להוציא מידו, אבל אם היה טוען שמא סברא הוא שלא תועיל חזקתו מספק.
ולא דמי לאחד שהפקיד טלה חי אצל בעה"ב… אע"פ שטוען ספק דהתם היה מוחזק בודאי בטלה חי מעיקרא אבל כאן לא הוחזק מעולם הלוקח בולד זה בודאי".

והקשה קונטרס הספיקות כלל א' פיסקא ד', על דברי התוס' :

"ובתוס' דהמחליף בד"ה 'ולחזי' אחר שכתבו דאם היה הלוקח טוען שמא לא היתה מועלת תפיסתו מספק כתבו ז"ל 'לא דמי לאחד שהפקיד טלה אצל בעה"ב וכו' דהמפקיד הוי הממע"ה ומועלת חזקת בעה"ב אף שטוען ספק דהתם ודאי היה מוחזק בטלה חי מעיקרא, אבל כאן לא הוחזק הלוקח מעולם בולד זה' ע"כ. ולא ידעתי מי הכניסם לדוחק הזה דבשלמא חזקת ממון הלוקח מהאי דהמחליף דין הוא שלא תהני נגד חזקת מרא קמא של המוכר כמו תקפו כהן דמוציאין מידו, אבל גבי המפקיד טלה אצל בעה"ב דליכא חזקת מרא קמא כלל לא לזה ולא לזה ובכה"ג הדבר פשוט דחזקת ממון לחודא נמי מהני".

קונטרס הספיקות מסביר, שחזקת ממון מועילה רק כאשר אין חזקת מרא קמא, ומכך ניתן להבין, שהתפיסה היא בחלק של המציאות, שהרי אין הוא דן כלל לגבי הטענות, ומכיוון שזהו השלב הראשון בדין אין נפק"מ אם טוען טענת שמא או ברי שהרי הדיון עכשיו נע סביב הבנת המקרה ולא סביב הטענות והראיות.

סיכום

נראה ששתי שיטות יש בהגדרת השלב שבו פועלת התפיסה:
א. התוספות והרא"ש – תפיסה היא בשלב הטענות והראיות.
ב. רמב"ם – תפיסה היא בשלב פסק בי"ד.
ובקונטרס הספיקות ראינו במקרה שהפקיד טלה אצל בעה"ב וכו' שהתפיסה פועלת בשלב של הגדרת המציאות ולכן מועילה גם בטענת שמא, שכן היא פועלת עוד קודם לשלב הטענות.

---

¹ שיעור כללי ב"מ מס' 3

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *